אז איך ייראה העימות לראשות הממשלה, אם יתארגן אחד כזה? האם יישמרו למפלגת העבודה שני מקומות? והאם על פתק ההצבעה ייכתב: "עם לבני והרצוג לראשות הממשלה"? הרשימה שכבר 14 שנה לא העמידה ולו מועמד ריאלי אחד לראשות ממשלה מציגה עכשיו שניים כאלה בבת-אחת.
שלשום בשש בערב, כשהרצוג התקשר לחברי סיעתו, הוא חלק באוזניהם בהרחבה את כל פרטי האיחוד, חוץ משניים: שהרשימה לא תרוץ תחת דגל "העבודה", ואת העניין הקטן ההוא, עם הרוטציה. חברי הכנסת, לרבות שלי יחימוביץ', מיהרו לפרסם הודעות ברכה נלהבות על ההסכם, רק כדי להיתקף הלם כשלבני ושלושת מנדטיה קיבלו בשידור חי את התואר "מועמדת לראשות הממשלה". הם לא היו לבד: יאיר לפיד שמע על כך בשידור חי. חבל, אמר למי שאמר. לפי מפתח המנדטים הזה יכולתי לקבל את הקיסרות הרומית.
הרצוג לוקח כאן סיכון אישי לא מבוטל: בעמל רב וכנגד כל ההערכות הוא קירב את עצמו לאזור החיוג של נתניהו בהתאמה לראשות הממשלה. אבל דווקא כשזה קרה הוא דילל את עצמו: זה כבר לא הרצוג מול נתניהו, אלא שניים מול אחד.
יש כאן גם עניין הסתברותי: כדי שהמצביע הממוצע ישים 'אמת' בקלפי, הוא צריך לרצות גם את הרצוג וגם את לבני. מספיק שלא ירצה אחד מהם, והוא יחפש פתק אחר. יש כאן בלבול מושגי: לבני היא סחורה פוליטית לוהטת, אבל היא סחורה אלקטורלית פושרת עד מאוד. הנסיבות הפוליטיות הפכו אותה לזו שיכולה לייצר ראש חץ מובהק מול נתניהו, ומכאן ההצעות הנדיבות של הרצוג ולפיד. אבל בדעת הקהל הישראלית לבני היא תופעה זניחה, שרה מתנועה לא קיימת ששימשה עד לשבוע שעבר כגלגל חמישי בממשלה לא פופולרית. אצל הרוב המכריע של המצביעים, הניסיון להריץ אותה לתפקיד מספר אחת יכול לעורר במקרה הטוב גיחוך ובמקרה הרע כעס. זו הפעם השלישית ברציפות שהיא רצה לראשות הממשלה, בכל פעם ברשימה אחרת. זה יהיה מרוץ מוזר עד מאוד.
במערכת בחירות שהכלכלה תעמוד במרכזה, הרשימה המאוחדת מציעה לציבור בעיקר סחורה מדינית. הרצוג ולבני יצרו בשנים האחרונות את הרושם שהעניין המרכזי בחייהם הוא קתרין אשטון, ג'ון קרי וסאיב עריקאת, ופחות שכר המינימום, תעריפי המזון ומחירי הנדל"ן. אין פלא שכחלון שמח לשמוע. אגב, במפלגת "כולנו" לא יהיה אפילו מועמד רשמי אחד לראשות הממשלה. על הפתק ייכתבו המילים: כולנו בראשות משה כחלון.
בלשכה שבקרוב אולי יצטופפו בה שניים התקבלה הבשורה הזו בתרועות שמחה. אחרי חודשים ארוכים של אסונות פוליטיים, רובם כמובן תוצרת בית, מקורבי ראש הממשלה לא ידעו את נפשם מאושר. ההנחה שם היא שהאיחוד הזה ידביק בעיקר את הימין: גם אם לא בעד נתניהו, מצביעי הימין יחזרו לליכוד נגד הצמד מ"המחנה הציוני". לפי הפרשנות הזו, ברית הזוגיות החדשה מקרבת את ליברמן וכחלון לממשלת ימין. הם יתקשו מאוד לתמוך בשני ראשי ממשלה מהשמאל, שלא לדבר על כך ששניהם ירצו ודאי גם לחלוק במשרה, וארבעה ראשי ממשלה בקדנציה זה יותר מדי אפילו לישראל. אפשר להניח בסבירות גבוהה שגם אם הרשימה המשותפת תנצח, לבני לא תראה את משרד ראש הממשלה מבפנים בקדנציה הקרובה. היא תיאלץ להסתפק במשרד החוץ, וגם זה הישג יפה למי שלא עוברת את אחוז החסימה.
ובכל זאת, כדאי לזכור שמערכת בחירות חסרת תקדים – ואלה בדיוק בחירות 2015 – יכולה גם לייצר תוצאות לא צפויות. אולי המהלך ייתפס כוויתור על אגו? אולי זה שובן של הכוורות, אחרי שנים של פוליטיקה אישית במיוחד? בינתיים, מה שיישאר הוא המפתח: פעם שלושה מנדטים היו מספיקים בקושי לסגן שר, עכשיו הם יכולים להעניק את הבית בבלפור.
חלון ההזדמנויות של סער
רוחות קפואות, רוחות 2006, החלו לנשב השבוע בליכוד. נהוג להגיד: בסניפי הליכוד, אבל מי כבר מגיע אליהם. בפעם הראשונה מאז מלחמת לבנון השנייה, מצאה עצמה השבוע המפלגה בפיגור בסקרים. יוזמת מע"מ 0 על מוצרי יסוד נתקלה בגיחוך; הביקור בערבה המזוהמת במשיכת כתף; אשפת הליכוד כמעט ריקה מחיצים.
איזה אבסורד: הימין מתחזק, אבל מפלגת הימין העיקרית הולכת ונשחקת. השבוע, עוד טרם החל מסע הבחירות, היא כבר ירדה ל-20 מנדטים. בקצב הזה נתניהו עלול למצוא את עצמו עד מהרה עם 16-15 מושבים בלבד. נפתלי בנט עובד בימים אלה כקבלן משנה של נתניהו, מייחל לניצחונו. אבל מה יקרה אם בבית היהודי יגיעו למסקנה שנתניהו אבוד, וכדי להציל את הימין צריך ללכת לו על הראש?
הבעיה המרכזית של הליכוד היא לא בהכרח נתניהו עצמו, אלא הקשר שהציבור רואה בין מצבה המדשדש של המדינה – הטרור, המיתון, הבחירות המוקדמות – ובין מפלגת השלטון. תרבות פוליטית שמקדשת את החדש הפכה כאן את לבני, שותפה מרכזית לממשלת הכישלון והשחיתות של אולמרט, לתקווה לבנה שכמעט זכתה בבחירות 2009. תיאורטית לפחות, מועמד חדש יכול להיפטר מכל המשקל העודף שרובץ כרגע על הליכוד.
ראש הממשלה היה שמח לרוץ יחד עם הבית היהודי, אבל בנט הרבה פחות נלהב. במפלגות הימין הולכת ומתגבשת ההנחה שנכון לחורף 14/15, נתניהו הוא מועמד רדיואקטיבי – מי שנוגע בו ייפגע ללא תקנה. הליכוד והבית היהודי שוות בנפרד 35 מנדטים, וספק אם יחד יקבלו יותר מ-25. מהיתר ייהנו כחלון ואולי גם מפלגה חדשה שתצוץ מימין. לשניים האלה אין מנדטים עודפים לפזר לרוח.
ההתלבטות של גדעון סער אם להתמודד נעוצה בחשש שבוחרי הליכוד אופטימיים יותר מהתיאור הנ"ל. הם רואים את נתניהו מתנודד ברחבה, אבל עדיין לא שכוב על הרצפה. ולסער יש הזדמנות אחת בלבד, ורק 48 שעות להחליט. כדי להכריע, הוא יצטרך להיות קצת נביא: להכריז על התמודדות ולקוות שמצבו של הליכוד ימשיך להידרדר. ככל שהסקרים יהיו גרועים יותר, מצבו של סער יהיה טוב יותר.
ההתנצלות של לבנת
מגזין נשים משומש, אוזני חמור בדפיו, התגלגל לידיי יום אחד באחת המספרות. השרה לימור לבנת נמרחה, לבושה בקפידה, על כמה עמודי כרומו. על מה את מתחרטת, נשאלה. אין ספק שהטעות הגדולה ביותר שעשיתי בחיי הפוליטיים, השיבה, הייתה ההצבעה בעד ההתנתקות.
בין אם שינתה את דעתה ובין אם לא, ללבנת הייתה סיבה טובה להצטער על התמיכה בעקירת גוש קטיף. הקריירה הפוליטית שלה מעולם לא התאוששה מתשעה עשר החודשים הארוכים שבהם העניקה גיבוי מלא-מלא למהלך שעמד בניגוד לכל מה שהטיפה לו כל השנים. עד אז היא הייתה שרה בכירה, חברת קבינט, כוכבת תקשורתית ומועמדת עתידית לראשות הליכוד. תשע השנים שמאז היו אקורד סיום צורמני, הדרן חיוור שעדיף היה לוותר עליו.
כמו רוב בכירי הליכוד לבנת תיעבה את פינוי היישובים, אבל תיעבה עוד יותר את הרעיון שתצטרך להיפרד מכיסאה המיניסטריאלי. כדי לקנות שנתיים של כהונה בממשלת שרון היא משכנה את כל עתידה הפוליטי. אפילו שרון עצמו הופתע כשלבנת, הבת של עזריאל מהלח"י, נכנסה ערב אחד בחורף 2004 ללשכתו והודיעה לו שתתמוך ב"העתקת יישובים". גברתי שרת החינוך, אמר לה ח"כ אריה אלדד מעל במת הכנסת, לא יפה להעתיק.
אבל לבנת הצביעה בעד ההתנתקות עוד פעם, ועוד פעם, ועוד פעם ועוד פעם אחת בכנסת. בממשלה היא הצביעה פעם אחת נגד, כשההצבעה כבר לא שינתה דבר. כשנתניהו התפטר שבוע לפני ההתנתקות, לבנת הציעה את עצמה כמחליפתו במשרד האוצר.
המתפקדים לא סלחו: לבנת נדחקה שלוש פעמים רצופות מצמרת הרשימה אל שיפוליה. רק בגלל רחמיו של נתניהו היא מונתה פעמיים לשרה במשרד זוטר. בניגוד לרמיזותיה האחרונות, היא לא נדחקה בגלל שהליכוד היימין אלא כי היא, ברגע האמת, השמאילה. לפיכך, כדאי לקחת בעירבון מוגבל את ההתנצלות המאוחרת של לבנת. זו לא הייתה הצהרה של מצפון אלא של שבשבת.
בדיעבד: הליכוד סיים כמובן את הבחירות עם הרבה יותר מ-15 המנדטים המדוברים. גדעון סער לא התמודד. מתפקדי הליכוד חשו את השטח טוב יותר מהפרשנים.
