ראשית, ההכרעה אם להעמיד לדין את נתניהו טרם נפלה. הרמזים, הדיווחים והניתוחים הספרותיים של הופעות היועמ"ש והמפכ"ל, הם שעשוע טוב להעביר את הזמן. עד לרגע זה אין הכרעה, או אפילו הכרעה מתגבשת, האם להגיש כתב אישום בתיק 1000 או בתיק 2000. תיק 3000, תיק כלי השיט, לא מתקרב כלל לנתניהו או סביבתו.
שנית, מוצר מתכלה איננו כסף: כאשר אהוד אולמרט קיבל שטרות במעטפות ואז העביר אותן לכספת סודית, זה חמור מקבלת מוצרים, בוודאי אם הם מתכלים. עם סיגרים אי אפשר להשקיע בבורסה או לקנות דירה. עם זאת, לסכומים המצטברים יש משמעות. ותכשיטים, כמובן, זה כבר סיפור אחר לגמרי.
שלישית, חוק המתנות קובע איסור על קבלת מתנות מעל סכום מסוים, בין אם לעובד הציבור ובין אם לרעייתו. לכן, גם אם שרה קיבלה שמפניה ובעלה לא ידע, הם עדיין ביצעו עבירה. אלא מה, על חוק המתנות מעולם לא הועמד לדין אדם בישראל. לא סביר שיתחילו דווקא מראש הממשלה, מה גם שהעונש המירבי על עבירה כזו הוא קנס. אף יועץ משפטי לא ייקח את המדינה להרפתקה בבית משפט בשביל להוציא מהזוג נתניהו כמה שקלים, תקדימי ככל שזה יהיה.
רביעית, טיעון ה"לא ידעתי" הוא דוחה ברמה הציבורית אבל יעיל מאוד בזירה המשפטית. הדעת מסרבת לקבל שחולי שליטה כמו נתניהו, ברק ואולמרט לא ידעו ולא שמעו ולא ראו על מה שמתרחש מתחת לאפם. אבל ברמה הפלילית, אם אי אפשר להוכיח מודעות אי אפשר להעמיד לדין. כשפוליטיקאי טוען "לא ידעתי" הוא משתמש באשראי ציבורי יקר כדי לקנות שקט משפטי. זה בדיוק מה שעשה נתניהו.
לכן, וחמישית, הסעיף הרלוונטי בתיק 1000 הוא מרמה והפרת אמונים, מהחמקמקות שבספר החוקים. מה הופך סדרת מתנות להפרת אמונים? מי שמעורה בחקירה ועוקב אחר החיפושים האינטנסיביים אחר תמורה מנתניהו למילצ'ן, מתרשם שכדי להעמיד לדין את ראש הממשלה יהיה צורך להוכיח סוג של תמורה מצד ראש הממשלה. עבירת שוחד היא ריץ'־רץ' הדוק בין איש עסקים ופוליטיקאי: תן וקח, תן וקח. בהפרת אמונים יכולים להיות הרבה ריץ', אבל עדיין צריך איזשהו רץ'. אז נכון, יש פסקי דין שבהם נקבע שלא תמיד יש בכך צורך, אבל במקרה של נתניהו יהיה. למה?
כי שישית, לפני חודש נכתב כאן שיועצים משפטיים נקטו בעבר שתי גישות בקשר להגשת כתב אישום: האם אפשר להסתפק בסיכוי סביר להרשעה, או יש צורך בודאות קרובה. ככל הידוע, היועץ הנוכחי דוגל בגישה השנייה. בלשון משפטית קוראים לזה "סיכוי סביר להיעדר ספק סביר בדבר אשמתו של הנאשם". ובעברית: הגישה המשפטית הזו סבורה שהתובע צריך לשים עצמו בנעלי השופטים שידונו בתיק, לנסות להעריך מה יטענו הסנגורים, ולחשוב אם יש לו תשובות טובות. כשזוכרים שמדובר בראש ממשלה, אפשר להבין למה יועץ משפטי סביר יעדיף ללכת על בטוח.
שביעית, הדבר הזה ייקח זמן רב מאוד: קודם המלצת המשטרה, אחר כך פרקליטות המחוז, פרקליטות המדינה, הכרעת היועץ המשפטי לממשלה, ואז, במקרה של החלטה להעמיד לדין שימוע, ושוב היועץ ורק אז החלטה סופית. גם יועץ זריז מאוד לא יספיק לסיים את כל זה לפני החורף הבא. הזמן הוא קריטי כאן: ניסיון העבר מלמד שמה שדרמטי היום הופך מחר לרגיל, מחרתיים לבנאלי וכעבור שלושה ימים מעורר פיהוק. כך למשל נסגר תיק ליברמן הגדול, אירוע שנראה בלתי נתפס בזמן אמת. בשנה הקרובה יהיה כנראה איזשהו מבצע צבאי, יהיו ביקורים מדיניים עתירי מחוות. נתניהו זקוק נואשות לזמן הזה.
שמינית, פוליטיקאי מוכר היה נוהג, עוד לפני פרוץ החקירות האחרונות, לשאול את בני שיחו: "אתם יודעים למה נתניהו בחיים לא יורשע בשוחד?" והוא השיב: "כי בשביל להרשיע שניים בשוחד צריך גם לתת, וביבי אף פעם לא מחזיר". חוקרי המשטרה בודקים עכשיו בשתי יבשות אם הבדיחה הזו נכונה גם בחיים.
(פורסם ב"מקור ראשון")
