שלושים אלף קולות, פחות או יותר, יספיקו ביום חמישי הקרוב כדי לעמוד בראש מפלגת השלטון (על תנאי). אם יהיה גשם, אולי אפילו 28 אלף.
את הקמפיין של סער אפשר לסכם במילים "אוהבים אותך ביבי, מצביעים גדעון". הוא מדבר אליהם במספרים: בנתונים העקביים שעולים מכל הסקרים ולפיהם הוא מביא לגוש יותר מנדטים. זה קמפיין מהראש. מסעות בחירות מהראש נהנים בדרך כלל מסיכויי הצלחה קטנים יותר.
נתניהו נקט בגישה אחרת. עד לסגירת הגיליון – ובעצם עד לסגירת הקלפיות – הוא לא נקב אפילו פעם אחת בשם של יריבו. מי שמגיע לכינוסים של נתניהו, והיו שלושה כאלה ביום לאורך השבוע האחרון, יכול היה להתרשם שבקלפי יהיו שני פתקים: נתניהו, ופתק לבן.
בהנחה הסבירה שסיכויי נתניהו לנצח גבוהים משמעותית, השאלה איננה רק הפער, אלא מה תעשה ההתמודדות לסיכויי סער ביום שאחרי. בכירי הליכוד, שרובם הפטירו בקול נמוך תמיכה בנתניהו ונסעו לחופשה, מסתכלים על סער מהצד כמו על מתמודד בנינג'ה ישראל: הם מעריכים את האומץ לפשוט את הבגדים, מתים להיות כמוהו, אבל מקווים שייפול למים. זה נכון גם למי שהביעו תמיכה בנתניהו, כרגב, כץ ואחרים, וגם לצמד המתלבטים, ארדן ואדלשטיין.
גישה אחת אומרת שסער יסלול את הדרך לקרב הירושה במחיר חייו הפוליטיים. הוא שבר את הטאבו על התמודדות מול נתניהו, במחיר אישי כבד. בהתמודדות הבאה, גורסים הגורסים, מחנה נתניהו הכועס יתמוך במועמד אחר. הם גם משוכנעים שחלק נכבד ממי שישים סער בקלפי עושה זאת בגלל התנגדות לנתניהו, אבל לא יצביע לו בפעם הבאה.
הגישה השנייה אומרת שבהתמודדות מול ראש ממשלה מכהן קנה סער את ראשות הליכוד ביום שאחרי. ממילא, העובדה שהוא פופולרי בהרבה מחבריו השרים אינה נובעת מתפקוד מיניסטראלי יוצא דופן בהשוואה לארדן, כץ ואדלשטיין, אלא פשוט מהעובדה שהפגין אומץ, תכונה שבוחרים בכלל וליכודניקים בפרט מעריכים.
בסוף, הכל יהיה תלוי במבחן התוצאה. אם ישיג קידומת 2 התמודדותו של סער תוכתר ככישלון. קידומת 3 תהיה סבירה, קידומת 4 – הצלחה מסחררת. קידומת 5 תקלע את כולנו לטלטלה קיצונית אפילו במונחי 2019.
תנאי שטח
בעשור השמיני לחייו, במערכת הבחירות התשיעית, גילה בנימין נתניהו את השטח. מי יגול עפר מבכירי מצודת זאב: שנים שנתניהו מייבש את התקציבים לפעילים, ומפנה הכל לאינטרנט ולתעמולה, ופתאום הוא חורש את הארץ. אם ינצח, זה לא ייגמר בפריימריז. אפשר לנתח את זה פסיכולוגית, בצורך שלו לקבל תמיכה וחיבוקים אחרי השנה הקשה בחייו. אבל ייתכן שיש כאן משהו מעבר.
בפרפרזה על אינשטיין: לא היה ברור איך תתנהל מערכת הבחירות השנייה, אבל השלישית תתנהל במקלות ואבנים, או במונחי פוליטיקה: בכנסים בשטח. המפלגות מרוששות, הימ"חים של הרעיונות ריקים. השבוע נשמעו מכיוון כחול לבן והליכוד דיבורים על קמפיין חיובי, מחשש שסבב הכפשות נוסף יבריח את המועמדים מהקלפיות. זה נחמד, אבל לא יקרה. הפחד מניצחון היריב מניע את ההמונים לקלפיות הרבה יותר ממסרים רכים והבטחות להוספת מיטות בבתי החולים. הכל נראה פחות הרה גורל. אחד מראשי איחוד הימין התלבט השבוע ממושכות אם לציונות הדתית כדאי לרוץ ברשימה אחת או בשתיים. בסוף אמר: נרוץ במרץ לבד. אם לא יעבוד, לא קרה כלום. מקסימום נתאחד שוב באוגוסט.
אחד ממסעות הבחירות המעניינים יהיה זה של ישראל ביתנו. ליברמן פותח בתנאים נוחים פחות מהקודם. בקיץ הוא קבע את סדר היום, ונשא בכנפיו הבטחה מפתה לאחדות חילונית. זה לא יהיה המצב בבחירות 2020, ובנוסף, העובדה שלא קמה הממשלה שאותה רצה תקשה עליו להבטיח אותה שוב. גם הפעם, אין לו כוונה להודיע על מי ימליץ לראשות הממשלה. שלשום אמר לי שבכוונתו להמשיך באותו קו מהבחירות הקודמות. אין צורך להתפלא אם בכל זאת ימצא דרך להפתיע.
שרשרת חסינות
השמועות על מות הבלוק הימני היו מוקדמות מאוד. בשבוע האחרון פורסמו בכמה כלי תקשורת ציטוטים מפי "ראשי מפלגות בימין" שמודיעים כי לאחר הבחירות הם אינם מחויבים ללכת עם נתניהו. זה היה קצת משונה. הפעם נתפוס אומץ, מבשר בכיר שאין לו אפילו אומץ להזדהות.
החרדים חושדים בבנט ושקד שיערקו ביום שאחרי, בהנחה שירוצו יחד. הם כבר זיהו שחלומו של שר הביטחון הוא להיות ליברמן כשיהיה גדול: לשון מאזניים שכוחה הפוליטי עולה על מספר מצביעיה. בנט ושקד, מנגד, חושדים שדווקא החרדים עשויים לערוק. הם האזינו לדרעי שסימן תאריך תפוגה לבלוק.
אלה ואלה טועים. אם יעברו את אחוז החסימה, בנט ושקד לא יוכלו באמת לחבור לממשלת כחול לבן מהטעם הפשוט שממשלה כזו, ללא הליכוד, תכלול את מרצ והעבודה ותהיה בלתי אפשרית לניהול. מעטים ורעים יהיו חייה. ממילא אם גנץ ינחל ניצחון סוחף הוא לא יזדקק לקומץ האצבעות של הימין החדש.
ואילו הסיבה שהחרדים מפזרים רמזי פרידה נובעת משיקולים אחרים לחלוטין: לדרעי וליצמן אין שום חשק לעבור עוד קמפיין בתפקיד מטרת דמות של כחול לבן. הבחירות הקודמות שעסקו בדת ומדינה הותירו ציבור חרדי טראומטי ומוכה. אז הם מעפעפים קצת בעיניים לגנץ, רומזים שאולי יש על מה לדבר. כחול לבן נענתה לפיתוי: מי ששמע את לפיד השבוע בראיון לאתר YNET הבחין שהדגש כבר נדד מאיזורי דת ומדינה לנתניהו. "אין לי בעיה לשבת עם דרעי וליצמן, החרדים יודעים להתגמש כשאין ברירה", אמר. זו רק עוד המחשה לכך שהבחירות הן בין נתניהו וגנץ, אבל בחוטים מושכים דרעי וליברמן.
יש גם עוד עילה אחת חשובה. ליצמן ודרעי נמצאים בסכנה ברורה ומיידית של כתבי אישום. בכהונה הקרובה, בתקווה שתארך הפעם יותר ממשק כנפיו של פרפר, עשוי עניינם להגיע לחסינות. הדרך אליה עוברת רק בממשלת 61 ימנית. הנה לכם שרשרת חסינות. מישהו בליכוד הציע השבוע שזו גם הסיבה שחיים כץ, מגדולי תומכיו של סער וגם מי שמבקש חסינות מועדת הכנסת, נמנע מלהודיע רשמית במי יצביע. הוא הגיע השבוע לכנס ההשקה שלו אך ביקש להבהיר שלא דיבר שם בעד המועמדות. כמו קלינטון בזמנו הוא רק עישן, אבל לא לקח לריאות.
המלאך מני מזוז
קרוב לדור חלף מאז ייצג חנן מלצר את חברת החדשות של ערוץ 2, וכשופט בעליון הוא עדיין נמנע מעיסוק בענייני קשת ורשת, מחשש לניגוד עניינים ולזות שפתיים. כך ראוי. בית המשפט צריך לעמוד מעל לכל חשד. הרבה פחות שנים עברו מאז ישב מני מזוז בלשכת היועץ המשפטי לממשלה, אבל כבודו לא חלם לרגע לפסול את עצמו בטרם חש להוציא צו מניעה זמני נגד מינויה של אורלי בן-ארי למ"מ פרקליטת המדינה.
אמנם הוא מכיר אישית ועבד בצמוד לשלמה למברגר, המועמד השני לתפקיד הפרקליט; אמנם רז נזרי היה יד ימינו במשך שנים; אמנם רק לאחרונה כינה באופן שערורייתי את כהונת שר המשפטים אוחנה כ"מצב מציק ומטריד" (בעצם, למה שלא יוציא צו מניעה גם נגד מינויו?); אז מה? ניגוד עניינים הוא כידוע סכנה רק לבני אדם, לא למלאכים. ומני מזוז הוא מלאך. לו מותר. הוא איננו, למשל, השופט נעם סולברג שמיהר לפסול את עצמו בשל קשרים עקיפים למדי עם למברגר. אם איש ציבור היה מתערב באופן בוטה לטובת מקורביו, מני מזוז היה שופט אותו על הפרת אמונים.
צריך להודות לאמיר אוחנה שהתעקש למנות את בן-ארי לתפקיד. אולי הוא ניסה להטריל מסיבות פוליטיות כפי שהאשימו "בכירים בפרקליטות" (מעניין מי), אבל בכך חשף את כל פגמיה וחולייה של הקליקה ההיסטרית. כל מי שבקיא קצת במשרד המשפטים יודע שהוטו על מינויה של בן-ארי נוגע לעימותים מקצועיים בינה לבין שי ניצן. סכסוך שגרתי במקום העבודה מוצג כאיום ישיר על הדמוקרטיה. .
אביחי מנדלבליט, בשבתו כראש הוועד לשמירת מחננו טהור, הטיל וטו על מינויה של אורלי בן-ארי לממלאת-מקום פרקליטת המדינה. פתאום אסור להקפיץ מועמדים. הנימוק הרשמי של מנדלבליט היה זהות הממנה ועיתוי המינוי: שר בממשלת מעבר-מעבר תחת ראש ממשלה נאשם בפלילים, בזמן בחירות. אפשר לדון בכך, אבל היועץ לא הסתפק בכך וגם בישר את מי מותר לשר למנות.
זוהי מדינת ישראל בעיני בכירי הפרקליטות: היועץ קובע, והשר הוא מעין נשיא המדינה. תפקידו מתמצה בלחתום בעט נובע על החלטות שקיבלו עבורו הפקידים ולאחל לפרקליט בהצלחה. מנדלבליט השלים בהצלחה את תהליך היטמעותו: כמו כל קודמיו ורוב כפופיו, גם הוא משוכנע עכשיו שהאמת אצלו ורק אצלו. שחוסר האמון הציבורי חסר התקדים בפרקליטות – 43% מהציבור לפי סקר מנו גבע – הוא סיבה לחשבון נפש עמוק שצריך לעשות הציבור. היועמ"ש התכסה בשכבת הצדקנות העבה שמאפיינת את שאר שוכני המשרד. זו צדקנות סלקטיבית: הוא לא טרח עד היום לגבות את המשנה שלו, רז נזרי, כאשר זה כונה בידי פרשן בכיר "נחש ארסי" רק בגלל שהעז להיות קצת יותר זהיר בתיקי נתניהו. הוא לא טרח השבוע לומר שגם אם הוא מתנגד למינוי בן-ארי, הרי שהגידופים האיומים שהוטחו בה בשם "בכירים במשרד המשפטים" אינם מקובלים. את מטריית ההגנה שלו הוא שומר לבן-ארי אחרת.
