רגע לפני שראובן אדלר הפך ליועץ האסטרטגי של המחנה הציוני, הוא היה עדיין משקיף מן הצד על מערכת הבחירות. המשקיף אדלר התלהב מהמוצר הדו-ראשי הזה הרבה פחות משהתלהב ממנו האסטרטג אדלר, עם צ'ק שבע-ספרתי.
אנשים ששוחחו איתו לאורך השבועות האחרונים שמעו ממנו תחזית פושרת למדי ביחס לסיכויי המיזם של הרצוג-ולבני. ליתר דיוק, 23-19 מנדטים. הוא חשב שהחיבור לבני-הרצוג אולי נכון, אבל הרוטציה היא אסון; שהיא משדרגת את עקומת המנדטים של הרשימה, אבל משנמכת את תדמיתו של המועמד. אל הניתוח הקר הזה התלוותה גם איבה חמימה למועמדת לבני. אדלר הריץ אותה כל הדרך אל ניצחון הפירוס על נתניהו ב-2009, וייעץ מאחורי הקלעים בכישלון של ששת המנדטים בבחירות האחרונות. הוא רחוק מלהתלהב ממנה.
ולפיכך, בחודש הקרוב לבני תעבור למדרון אחורי, בעוד שהרצוג ישים גז. תמונות מעודכנות של הקמפיין כבר מציגות אותו מביט אל מעל המצלמה, כשמאחוריו רקע כחול. אדלר הוא גרפיקאי. בפוזה דומה, עם צבע דומה, הוא כבר מיקם בעבר את שרון, אולמרט ולבני.
אבל יהיה כוכב אחר עד 17 במרס: בנימין נתניהו. הוא הלקוח העיקרי של אדלר, כבר 12 שנה. תמונתו הלא-מחמיאה באדום שחור, עם ציטוטים קטלניים, תהיה הכוכבת העיקרית. הסיבה המקצועית היא שאם ללקוח שלך יש תקרת זכוכית, הדרך לנצח היא להוריד את המתחרה. בעבר קמפיין הנגטיב של אדלר סייע להעביר קולות מהליכוד לליברמן, הפעם הנהנים יהיו כחלון (בזכות "תשע שנים של כלום") ובנט ("ביבי נכשל בצוק איתן"). מה שלא עשה דו"ח המבקר ינסה המחנה הציוני להשלים.
הסיבה האישית יותר היא שאדלר מתעב את נתניהו עוד מהמילניום הקודם. בארגז הכלים שלו תמיד יהיה פטיש, והוא תמיד יהלום בנתניהו. בין אם מוכרחים, כמו ב-2009, ובין אם זה פוגע במסר, כמו ב-2006, כשאדלר לא זיהה בזמן סכנות כמו הגמלאים או ישראל ביתנו. הפעם זה משעשע במיוחד, בהתחשב בעובדה שחברת-בת של משרד אדלר-חומסקי, 'ליד', אחראית על תשדירי האינטרנט הפופולריים של ראש הממשלה. הליכוד, מנגד, אוהב להלום בלבני, בין אם צריך (2009) ובין אם לא ממש (כמו ב-2013, כשלא זיהה את סכנת לפיד). זו תהיה התגוששות מלוכלכת, מלאת רפש והשמצות. מישהו ייצא ממנה מנצח, רק שלא ברור כלל אם זה אחד משני הנצים.
הקול החרדי
"הם סגורים איתנו במיליון אחוז". 'הם' אלה החרדים, 'איתנו' זה עם הליכוד, והדובר הוא אחד משריה הבכירים של מפלגת השלטון.
חוזקו של הדבק בין נתניהו למפלגות החרדיות הוא אולי השאלה המכריעה ביותר של בחירות 2015: אם הליכוד סגור עם ש"ס ויהדות התורה, זה אומר שביום השחור ביותר הוא מגיע אל הנשיא עם 52 ממליצים, מספר שהרצוג יתקשה מאוד להתקרב אליו. אם לא, הכל פתוח.
כדי לדעת את התשובה, כדאי לחזור חודשיים וחצי אחורה, לימים שבהם המערכת הפוליטית כולה חיכתה למוצא פיו של מנהיג הציבור הליטאי, הרב שטיינמן. נתניהו ביקש לפטר את לפיד ולהקדים את הבחירות, אבל ביקש בתמורה התחייבות של החרדים להמליץ עליו לנשיא אחרי הבחירות. החרדים הכחישו קיום הבטחה כזו, אבל נתניהו – אדם זהיר מאוד – פיזר את הכנסת בכל זאת.
שבועיים אחר כך, הרב שטיינמן הורה לח"כיו שלא לשבת עם לפיד בכל ממשלה. זו הייתה התמורה לליכוד על ההליכה לבחירות. בלי לפיד והחרדים גם יחד, אין להרצוג קואליציה. זו נקודה שחשוב לזכור אחרי עוד מבול של סקרי סוף שבוע: נשיא המדינה הבהיר השבוע שלא יספור ממליצים, אלא יבדוק למי יש סיכוי להקים קואליציה. זה אומר, למשל, שגם אם באופן תיאורטי לפיד וליצמן ממליצים לנשיא על הרצוג, זה לא יקרב את ריבלין להמליץ עליו, אם השניים יבהירו שלא יישבו זה לצד זה.
בליכוד משוכנעים, כאמור, שכל הדיון הזה היפותטי. אותו שר בכיר הסביר שההכרזה החרדית תחכה לעשר ודקה בליל הבחירות, ממש כמו ב-2009, מסיבה פשוטה: יהדות התורה וש"ס אינן מעוניינות שהבחירות יהפכו – שוב – למשאל עם על גיוס, קצבאות ותחבורה בשבת. נוח להן שכולם מחזרים אחריהן.
במסגרת החיזורים האלה נפגש השבוע נתניהו במעונו הדולף עם עיתונאים חרדיים, והבטיח שיבטל את העיצומים הפליליים (מה שמעלה את השאלה: אם הוא כל כך בטוח בתמיכת החרדים, למה הוא מפזר הצהרות שיפגעו בו ברחוב החילוני? ממה הוא חושש). במקביל, הגיע יו"ר המחנה הציוני אל ביתו של הרב אדלשטיין מרמת השרון, מחשובי הרבנים בציבור החרדי. חבוש כיפה סרוגה דווקא, הוא טען בפני הרב שהעיצומים הפליליים על לומדי תורה הוכנסו לחוק באשמת הליכוד.
וישנה עוד אפשרות, שהחרדים מעדיפים במיוחד: ממשלת אחדות. נוח להם להיות הדבק בין שתי המפלגות הגדולות, בלי לחטוף יותר מדי משמאל ומימין, ועם נקמה מתוקה בדמות השלכת האחים לפיד ובנט אל האופוזיציה. בעייתם העיקרית היא שהאפשרות לחבר בין זוהיר בהלול ומירי רגב, יוסי יונה וציפי חוטובלי, הולכת ומתרחקת במהירות.
איפה עמונה שלנו
רגע לאחר השבעת הכנסת ה-19, בדקותיו הראשונות כמחוקק, שמע אורי אורבך על ח"כ טרי חדש שכבר פרסם הודעה מתלהמת נגד השמאל. הוא סימס לדוברו הנאמן אסי טלמון: "אתה רואה? כזה לא".
בשנתו הראשונה בכנסת אורבך חיפש בנרות את מה שהגדיר "העמונה שלנו", או במילים אחרות: מאבק פוליטי נזעם, כולל כל האיומים הקואליציוניים והבריקדות, אבל לא בנושאים המידיים, האוטומטיים, שאפיינו את הימין כל השנים. הוא האמין בעומק לבו וגם הבין פוליטית שהציונות הדתית תהיה בבעיה חמורה אם לא תעסוק בעוד נושאים חוץ מההתיישבות, מחבלים כלואים ואבו-מאזן. סיסמת הבחירות שהציע למפלגה ב-2009 הייתה "דתיים נורמליים".
את העמונה הגדולה הוא לא מצא, אבל בהחלט תפס כמה מאחזים: אורבך דחף בכל הכוח לתמיכה ברב דוד סתיו לתפקיד הרב הראשי, בראובן ריבלין לנשיא ובניר ברקת לראשות העירייה, כל אלה בניגוד לאינטרס הפוליטי של המפלגה, אבל בהתאם לאינטרס הציבורי. הוא פעל לשילוב של עוד גורמים ממרכז המפה, למשל הרב חיים אמסלם, בבית היהודי; קידם הקמת מעליות שבת בבניינים משותפים לדתיים וחילונים; והיה אחד הח"כים הבודדים, לצד שלי יחימוביץ', שנלחם בוועדת הכספים בהטבות מס משונות לטייקונים, שיד נעלמה הניחה על שולחן הוועדה.
העיסוק האותנטי בנושאים יהודיים או חברתיים (ואורבך היה איש שמאל חברתי, בניגוד לקפיטליזם הנלהב שמאפיין את רוב עמיתיו לסיעה) הוא אחד המרכיבים המרכזיים שחסר עכשיו למפלגתו המיותמת, בקרב האכזרי שהתרגש עליה פתאום מול נתניהו. אפשר לנחש שאם אורבך היה יושב עכשיו בישיבות הקמפיין הוא היה מציע לדרוש את משרד החינוך במקום המשרד לביטחון הפנים, ואת משרד התרבות במקום את משרד הדתות. הנה תובנה שהוא היה מאמץ: זה לא מקרה שלמפלגה הגדולה והמוצלחת קוראים "הבית היהודי", ולזו שמגמגמת כבר שנים קוראים "האיחוד הלאומי".
פוליטיקה היא גם עניין של טמפרטורה. אורבך, יהודי בשלייקעס, התחבר לבנט ושקד המגניבים והמעודכנים, אף שבאורחותיו וגילו היה אולי קרוב יותר לאורלב והרשקוביץ. זה קרה בגלל שהוא לא האמין אף פעם בפוליטיקה פורמלית של נאומים נמלצים וסיסמאות. מותר לנחש שהוא לא היה משתגע על העצבנות והנרגנות שראש מפלגתו אימץ כמדיניות עם פרוץ הבחירות האחרונות: מ"אחים שלי" ל"די כבר", מכתבות פרופיל חביבות לתביעות דיבה וחילופי צעקות באולפנים. למה הם כל כך עצבניים, היה תמה. באורבכית, הוא היה ממליץ למפלגה שלו לחזור לעשות פוליטיקה בדרכי נועם, לא בדרכי נוהם.
