1. כשהכתב של מאקו התקשר בשבוע שעבר לספר לי ש-48 אחוז מעוקביי בטוויטר הם בעצם פייקים, אני מודה שהופתעתי מאוד. לא מכמה המספר גבוה; להפך: מכמה הוא נמוך. הייתי משוכנע כבר מזמן שמתוך 227,469 העוקבים שלי, גג 80,000 הם עוקבים אמיתיים. גם אם מספר העוקבים האמיתי גבוה יותר, אין ספק שגדודי רובוטים מציפים את הרשת החברתית הזו. המספרים האמיתיים של כל עיתונאי ופוליטיקאי ישראל נמוכים דרמטית מהמספרים המנופחים שאנחנו מתגאים בהם. אבל המציאות מורכבת יותר מ-140 תווים, אז נתחיל מהסוף:
2. טוויטר היא רשת חברתית שוקעת, ששיאה אולי מאחוריה וסופה כבר נראה באופק לפניה. היא מוצפת בחשבונות לא פעילים במקרה הטוב ובחשבונות פייק במקרה הרע והנפוץ לא פחות. המניה שלה קרסה רק השבוע ביותר מעשרים אחוז, אחרי שהתברר שאיש, מדיסני ועד גוגל, איננו מעוניין לקנות את טוויטר.
3. אבל כמו השמש, כשטוויטר שוקעת באמריקה, היא יכולה לזרוח בישראל. לא היו ימים טובים יותר לרשת הזו בארץ משנת 2016. אין כמעט יום בלי ידיעה בחדשות על עימות בין פוליטיקאים בטוויטר; החדשות החשובות מתרחשות שם ולא בפייסבוק; אהוד ברק, ראש ממשלה לשעבר, מתחנן בשידור חי לריטווטים. אם אתה לא שם, אתה לא קיים, ואם יש לכם שעה פנויה בחיים אתם מוזמנים לשמוע למה לדעתי בחירות 2015 היו רגע המפנה של טוויטר בארץ.
4. טוב, עם כוכבית קטנה: אם אתה לא שם אתה לא קיים בפוליטיקה או בתקשורת. אבל אם אתה סתם אחד משמונה מיליון אזרחי ישראל, אתה יכול להעביר חיים שלמים בפייסבוק, בסנאפצ'אט או באינסטוש בלי לשלוט בתחביר הטוויטרי המשונה, עתיר השטרודלים, הפיברוטים והריטווטים.
5. טוויטר בישראל הוא עדיין מוצר אליטיסטי מאוד, מעין קבוצת ווטסאפ ענקית של עיתונאים. זה הופך אותה בו זמנית למקום חשוב מאוד ומנותק מאוד: חוץ מציוצים, יוצא לי לעבוד מעת לעת גם בכלי תקשורת לא מוכר בשם "חדשות 2". רוב צופי הערוץ כנראה מימיהם לא נכנסו לטוויטר, אבל באותה נשימה הם מושפעים בשרשור ממה שקורה בפיד של הרשת החברתית הזו. הליינאפ של רוב תכניות האקטואליה בישראל מושפע ישירות מסדר היום בטוויטר. ארחיק לכת ואומר שבגלל המתרחש בטוויטר במאי האחרון אביגדור ליברמן הוא שר הביטחון ולא הרצוג שר החוץ. חברי סיעת העבודה ראו את העליהום נגד אחדות בקרב הצייצנים וקרסו תחת הלחץ. ליהדות התורה או לישראל ביתנו זה לא היה קורה. אם יש לי המלצה אחת לפוליטיקאי היא תהיה, במילותיה של הילרי קלינטון: Delete your account
6. אי אפשר לדבר על טוויטר בלי לקיים את הסעיף הראשון במדריך למצייץ, ולפצוח בהתקרבנות: כיוון שרוב עיתונאי ישראל שמאלנים, גם רוב מה שקורה בטוויטר הוא שמאלני (בתוספת משפחת גרשוני הענפה לדורותיה). שרי ימין כמו נפתלי בנט וגלעד ארדן שמרפרשים את הפיד כל כמה דקות מקבלים רושם די מעוות על סדר היום של אזרחי ישראל. בקיצור: טוויטר הוא מקום נהדר לשמוע על החדשות, ומקום גרוע מאוד להבין מה דעתו של הציבור עליהן.
7. רק שכאן העניינים קצת מסתבכים. החשיבות של הרשת הביאה אליה בשנה-שנתיים האחרונות עוד כמה רבבות ישראלים: חרדים, דתיים-לאומיים, פעילים פוליטיים ועוד ועוד. מי יסרב להצטרף לקבוצת ווטסאפ של שרים, בעלי טורים ופרשנים? מי לא רוצה שעמוס שוקן יפתח איתו בדו שיח בלתי נגמר? למה לוותר על ההזדמנות לדבר בגובה העיניים עם שלושה שרי ממשלה עוד לפני שהבוקר התחיל? אני מציג כאן את נתוני החשיפה של חשבון הטוויטר שלי משני חודשים בשנה האחרונה לדוגמא:
ספטמבר החלש יחסית עם 2.72 מיליון חשיפות:
ומאי המסעיר עם 8.15 מיליון:
ציוץ ממוצע זוכה לחשיפה של 25-45 אלף עוקבים. הנה דוגמא:
כיוון שהחשבון שלי פעיל רק בעברית, וכיוון שלא כל גולשי טויטר בישראל אובססיביים לפוליטיקה, אפשר להסיק שמספר הישראלים שמשתמשים בטוויטר באופן קבוע עולה בהרבה על ההערכה הקמצנית של 20,000. זה לא פייסבוק, עם שליש מאוכלוסיית ישראל, אבל זה גם יותר ממה שהיה פעם.
8. באופן אישי, העיסוק ברשת הזו מתחיל לעלות על העצבים. הדיון בכלי התקשורת בטוויטר הופך קלישאתי, וטוויטר עצמה הפכה למקום טרחני מנשוא, בכייני ומתיש. אתם כבר יודעים מה זה אומר: זה בדיוק השלב שדודה שלכם בת השישים תצטרף. או שהחברה תקרוס. מה שיקרה קודם.
