אם בקעת הירדן תסופח, לגמרי בטעות, במהלך חמשת השבועות הקרובים, זו יהיה אירוע מדיני אסטרטגי שנולד מתמרון טקטי בשבוע בחירות משעמם.
בכחול לבן פתחו בשבוע שעבר בקמפיין ציוני-דתי. מספר מצביעיהם הסרוגים צנוע למדי, קצת פחות ממנדט, אבל החיבור של פרץ וסמוטריץ' עודד אותם לחפש עוד כמה אלפי קולות. בני גנץ נשלח לעיר דוד, אחר כך לבקעה. הוא השמיע אמירה שמעבדות טקסטים היו מוצאות בה קסם רב: מבחינה מדינית, לא חידש דבר. הרי להבטיח שיפעל לסיפוח הבקעה בתיאום בינלאומי משול לאמירה שיפעל להדיח את נתניהו בתיאום עם שרה. אלא שמבחינה פוליטית, זה נשמע כמעט כהאצה בנתניהו להחלת הריבונות על גבולנו המזרחי. גם הירדנים, אגב, ראו זאת כך והזדעזעו.
נתניהו מפלרטט עם רעיון הסיפוח כבר זמן רב, אבל באופן אפלטוני לחלוטין. הוא לא החל בעבודת ריכוך של המלך ברבת עמון, המוקש העיקרי למהלך. הטקסטים על החלת ריבונות נשמעים באוויר עוד מימי המו"מ הקואליציוני הכושל של חודש מאי, אבל המעשים מעוכבים בנימוק שהיועץ המשפטי לממשלה מתנגד למהלך חד צדדי בזמן בחירות. ומתי אין פה כאלה?
אבל מרגע שהחל משחק ההתגרויות בטוויטר בין שני המתמודדים על ראשות הממשלה, נתניהו נדחק לפינה. אין לו כל כך מה לטעון: כבר שבועות הוא קורא ליושב-ראש הכנסת להתעלם מחוות דעת משפטית בנושא הדיונים החסינות, ופתאום הוא מקדש חוות דעת משפטית בנושא הריבונות?
המהומה שקמה לרגע סביב בקעת הירדן נוחה מאוד לנתניהו וגרועה מאוד לגנץ. לראשונה זה זמן רב היא מעבירה את היוזמה לנתניהו. כל הקיץ עמד בסימן מגננה, תחילה מול מלחמות הדת של איווט ואחר כך מול מלחמות החסינות של ניסנקורן, והנה שוב הנושא המדיני חוזר לחיינו. איתו, גם הערפל הכבד שרובץ עדיין על השקפותיה של המפלגה הגדולה בישראל, בשילוב עם סתירות פנימיות ומריבות שכולם כבר הספיקו לשכוח.
גם פסילתה הקרבה של היבה יזבק בועדת הבחירות המרכזית אינה חדשות רעות לליכוד. נתניהו אמנם פוסט טראומטי מהמהלך האחרון שהוביל בהקשר לרשימה המשותפת, הלא הוא חוק המצלמות שהעלה את מספר מצביעי הרשימה בשלושים אחוז. אבל בקשת הפסילה, שהגישו ישראל ביתנו וחבר סיעתו אופיר כץ, דווקא מעוררת ברשימה חשש לאפקט מצנן על שיעור ההצבעה. התקוות ל-15 מנדטים נשענות על התחושה המשכרת של היכולת להשפיע על הפוליטיקה הארצית, אבל אם קואליציה של נתניהו, גנץ ואסתר חיות תביא לפסילתם, תחושות הניכור כלפי הממסד היהודי כולו עלולות להתחדש ביתר שאת. כתמיד, אין לבל"ד על מי לסמוך אלא על תשעה שופטים בירושלים.
בלוק חלופי
כיצד נראה תיקו פוליטי, למדנו כולנו בשנה האחרונה. אבל מהו ניצחון? עבור הליכוד התשובה פשוטה. גם אם כמעט בלתי אפשרית ליישום: 61 מנדטים. אבל מהו המספר שאליו חותר בני גנץ?
בכנס פתיחת קמפיין הליכוד, השבוע, לקח נתניהו טוש והראה על לוח מחיק איך לגנץ אין יכולת להרכיב ממשלה, שכן לא יגיע לרוב בכנסת. אם זה היה המצב, לא היה צורך בקמפיין ובנאום. לגנץ יש שני מסלולים מפותלים לניצחון. אחד פסיכולוגי, ואחד מעשי.
הפסיכולוגי הוא לפתוח פער כה גדול של כחול לבן על הליכוד שישחרר את החרדים ובנט ממחויבותם לבלוק. אם הבחירות יסתיימו בהפרש של 5 מנדטים, נניח, ייקל על ש"ס והימין החדש להצטרף לגנץ בנימוק שהעם אמר את דברו. זה אפשרי, אבל לא כל כך סביר. תורת הגושים הופנמה במלואה במקום תיאוריית המפלגה הגדולה, ואם הבלוק ישמור על כוחו הבוחרים הימניים יגבו מחיר מי שיפורר אותו.
ועל כן האפשרות השנייה היא להקים בלוק חלופי, גדול יותר אפילו במנדט. לא עם הרשימה המשותפת; הרי כבר בספטמבר השיגה כחול לבן עם השמאל והערבים שני מנדטים יותר מהבלוק, אבל שלטון זה לא סידר לה. כמעט בלתי אפשרי בדעת הקהל להישען על תמיכת בל"ד וטיבי כדי להקים ממשלה.
ועל כן הבלוק המבוקש הוא עם ליברמן. גוש גנץ, מרצ-פרצ וישראל ביתנו זכה בבחירות האחרונות ל-52 מנדטים, שלושה פחות מהימין. שני מנדטים שעוברים צד – ולגנץ יש רוב ציוני. בתסריט הזה, הערבים יימנעו, ליברמן יצטרף לממשלת גנץ ("ברור שאנחנו מעדיפים אותו", אמר השבוע איש מפלגתו נפתלי בן סימון), ויקיים את הבטחתו למנוע בחירות רביעיות. האם לזה הוא התכוון יושב-ראש ישראל ביתנו כשאמר השבוע שיש הסכמה על ממשלה "והכל כבר סגור"?
כמובן שממשלת מיעוט כזו, שמשתרעת מליברמן ועד זנדברג ומקבלת רשת ביטחון מהמשותפת תהיה מבנה פלקל רעוע. אלא אם מדובר בממשלה מודולרית: ההנחה שם אומרת שלאחר ההלם הראשוני של חילופי שלטון ואולי גם אישור תקציב, מפלגות הימין המותשות ישוחררו מהמחויבות לבלוק ויוכלו להצטרף. השותפים הדתיים שיוזמנו להצטרף אמורים, לפי התזה הזו, לפרק את הבלוק עם הליכוד בזכות ההבדל ההלכתי שבין בדיעבד ללכתחילה. לפי הסקרים של מטה גנץ, אגב, שני המנדטים הנחוצים כבר חונים בכחול לבן. בסקרי הליכוד גוש הימין דווקא נהנה מ-58 מנדטים.
משפחת השמאל הישראלי
לו היה זמן להשקיע במיתוג ראוי לרשימת העבודה-מרצ-גשר, אולי היו הולכים על השם המתבקש: שמאלה, בדיוק ההפך מימינה. האיחוד מרצ-פרץ נולד אמנם כגלגל הצלה זמני מפני טביעה תחת אחוז החסימה. אבל כיוון שאחוז החסימה איננו עומד להשתנות, וגם לא מגמת ההתכווצות בשמאל הישראלי, הרי שהנישואים הפיקטיביים האלה יקימו איכשהו משפחה.
במרצ כבר מתכננים את היום שאחרי: איחוד של ספרי הבוחרים והקמת מפלגה מאוחדת. ההנחה היא שהבחירות תסתיימנה במשהו כמו 7 מנדטים, מה שיותיר את העבודה עם 3 מנדטים בלבד. רצה הגורל, ושבעת החברים הם ברובם כאלה שהמצע המדיני איננו המרכיב המרכזי בהשקפת עולמם. פרץ, לוי, שמולי וגילאון דוגלים בסוציאל-דמוקרטיה, הורביץ מתמקד גם במאבק בהדתה. במרחב שבין יעלון ובל"ד יש עדיין מקום למפלגה אחת.
אם עומד להיות מהפך, הרשימה המאוחדת של העבודה ומרצ מתכוונת להיות לכחול לבן דווקא מה שהייתה מרצ 1992: סמן אידיאולוגי משמאל שיכווין את הקואליציה. בשלב ראשון, המטרה היא לעשות קונטרול זד לכל מה שחוללה הציונות הדתית בממשלת נתניהו. במו"מ עם גנץ בספטמבר, רוב הדרישות שהועלו היו ביטול מהלכים של שקד ובנט: חוק ההסדרה, חוק העמותות, חוק החרם. בכחול לבן שמעו במהלך המו"מ גם דרישה לקיצוץ תקציבי הגרעינים התורניים וביטול החטיבה להתיישבות. הם מיהרו אז לבנט ושקד עם סל הדרישות הזה והציעו להם להצטרף לקואליציה, בנימוק שעדיף לשמר את הישגיהם מבפנים ולא לראות אותם מהאופוזיציה נמחקים. יוסי שריד טבע בשנות התשעים את הביטוי "יומרצ רבין". ברשימה המאוחדת יקראו: יופרץ גנץ.
ותודה לפוטין
ובסוף, כשנעמה יששכר תשוב ארצה, לא ישכחו כולם להודות בחום לנשיא רוסיה שסייע בהשבתה. המשפחה תדמע על המחווה האנושית, ראש הממשלה יברך, נשיא המדינה ידגיש את הידידות בין שתי האומות.
דיפלומטיה מחייבת לפעמים לא לומר את כל האמת, ועל כן יתעלמו כולם באלגנטיות ממה שבאמת קרה כאן: ישראל פרשה השבוע שטיחים אדומים בפני ראש ארגון חוטפים, מנהיג משטר פשע ורשע שבעיניו צדק הוא שם של כוכב, לא חלילה עיקרון מוסרי. פוטין זרק צעירה תמימה ממדינה ידידותית להירקב בכלא שנים ארוכות רק כי הוא יכול, ואחר כך סחר בה ללא בושה כמו מיליציה מזרח תיכונית, רק בסגנון מעונב ובמחירים גבוהים יותר. מפגשו המנומס עם יפה יששכר איננו שונה מהותית ממפגש התנחומים שערך מלך סעודיה למשפחת העיתונאי חשוקג'י, רגע אחרי שהורה לבתר את אבי המשפחה לחתיכות בגלל דעותיו.
פוטין איננו קומוניסט ולא מרקסיסט, אבל הוא הבן הממשיך של אימפריה שמקפידה כמעט תמיד להתייצב בצד הלא נכון של ההיסטוריה. הרוסים מתקוממים על המשקל הנמוך מדי שמעניקה להם ההיסטוריוגרפיה המערבית בהכרעת החיה הנאצית במלחמת העולם השנייה. אבל לא לגמרי בצדק: הם נאלצו להילחם בבן בריתם היטלר רק כי זה הפר פתאום את הברית הצינית ביותר בהיסטוריה של האנושות, שחתם כדי להכרית מהעולם את הדמוקרטיה ואת היהודים. לו שמר על הברית, לא היה שום צורך באנדרטה שנחנכה השבוע בגן סאקר לזכר הווטרנים של המלחמה בנאצים, כי לא הייתה שום מלחמה בנאצים ולא הייתה ישראל.
תהום פעורה בין כל הדמוקרטיות בעולם, על כל פגמיהן, ובין מדינת החושך הרוסית, שבה לכל דבר יש מחיר: משטר שסייע לרצח מאות אלפי אזרחים במרחק נסיעה קצרה מאתר החרמון רק כדי לקבל נמל מים חמים בטרטוס, מדינה שנשק מתוצרתה אחראי כמעט לכל ההרוגים הישראלים ממלחמה או מטרור מאז קום המדינה. אימפריה שגם בעצם ימים אלה נלחמת נגד הסנקציות על איראן המבקשת להתגרען ומפריעה לישראל במאמציה הצודקים למנוע מאויביה לקום עליה לכלותה.
מנהיגי ישראל אינם יכולים, כמובן, להזכיר את כל זה בעודם מתמרנים בעדינות מול מוסקבה. אבל הפגנה אחת עם כמה שלטים מחוץ ליד ושם יכולה הייתה לעשות את העבודה. בישראל לא הורגים על זה.
