אפילו טיפת שמחה מהניצחון של תשעה באפריל לא תישאר בליכוד כשתושבע ממשלת נתניהו החמישית, אם בכלל תושבע. הקואליציה האפשרית היחידה תקום ללא חדווה ואנרגיה, ברגע האחרון. באקלים אחר, סיעות של חמישה מנדטים היו מתחננות שמישהו במפלגת השלטון יענה להן לטלפון. פה, שתי מפלגות של ארבעה וחמישה מנדטים מקבלות את האוצר והביטחון ומשיבות ב"נראה לגבי זה".
סל הדרישות הקואליציוניות עומד, נכון לאתמול, על 23 מיליארד שקל. ליצמן דורש כסף לבריאות, ליברמן את הפנסיה חובה ושאר המפלגות רואות כי טוב ודורשות גם הן תקציבים במיליארדים. אין שום דרך לקיים הבטחות בהיקפים כאלה, הזהיר אותם בייאושו השר יריב לוין. אם אתם רוצים, אפשר לחתום על כל הטוב הזה, אבל זה יהיה הסכם שתוכלו למסגר ולתלות, את הכסף לא תראו לעולם.
החרדים ומפלגות הימין הם הפרטנרים שלו לממשלה, זה נכון, אבל השותפות עם נתניהו לא מונעת מהם לסחוט ככל יכולתם. מבחינתו הם שותפים טבעיים, מבחינתם הוא סחוט טבעי.
אלמלא הואשם בכפוף לשימוע לא הייתה קמה כחול לבן, ולליכוד היו מאה חברי כנסת ללהטט ביניהם בקואליציה. המו"מ התארך והקשיח בגלל שכולם מבינים עד כמה יקרה הסחורה שיש להם להציע לנתניהו: במונופול קוראים לזה כרטיס "צא מהכלא".
המסקנה הפוליטית מבחינתו היא שאסור לו לתת לשני התהליכים – הפוליטי והמשפטי – להימשך במקביל, שכן הוא יישחק. ממשלה שבה החרדים, הימין וליברמן עושים כאוות נפשם היא ממשלה לא פופולרית, עוד בלי לדבר על תמונתו של ראש הממשלה על ספסל הנאשמים. הימין החל לעלות בסקרים בבחירות האחרונות כשהסתיים העיסוק בכתב החשדות והחל העיסוק בהישגי הממשלה.
מכאן נגזרת ההכרעה בדילמה שמתפתחת הודות לדחיית השימוע לאוקטובר. נתניהו יכול לבקש דחייה נוספת לנובמבר, אז יעזוב שי ניצן וימונה פרקליט מדינה חדש שיצטרך ללמוד את החומר ואולי לבקש עוד כמה חודשי דחיה. הוא יוכל להתנהל כך עמוק אל תוך 2020.
והוא יוכל לחתוך עכשיו: לחוקק את פסקת ההתגברות, לוותר על השימוע, לקבל חסינות ולשים מבחינתו קץ לסאגה. אחרת, נגזר עליו ללכת בדרכן של מכונות כביסה שהתקלקלו, ולהישאר קבוע על מצב סחיטה.
דילמת סער
גדעון סער ניצב בפני החלטה הופכת קרביים של ראש ממשלה פופולרי ומטעם הליכוד: להתנגד, לאבד סיכוי לקידום ולשמור על עקרונותיו או לתמוך ולהיתפס כסמרטוט.
השנה הייתה 2004 וסער, בן 38, היה יושב ראש הקואליציה וכוכב עולה בשמי הליכוד. ראש הממשלה שרון הוביל את תכנית ההתנתקות. חצי מפלגה הלכה עם שרון, חצי מפלגה הלכה נגדו. סער בחר מסלול משלו: הוא התנגד להתנתקות בכל ההצבעות אבל בשאר הנושאים, למשל תקציב, תמך בקואליציה. שרון כעס מצד אחד, המורדים רטנו מהעבר השני, אבל סער היה אחד הבודדים ממתנגדי הנסיגה שהצליח לחזור לכנסת בסיעת הליכוד המצומקת.
החסינות מזמנת לסער מבחן קשה יותר, באוויר פסגות דליל. על הפרק לא הישרדות פוליטית אלא הכל או כלום: ראשות הליכוד אחרי נתניהו או חוסר רלבנטיות ופנסיה מוקדמת. ההתנגשויות הקודמות בין השניים, אגרסיביות במונחי סיעת הליכוד של העשור הזה, הן רק ההקדמה למה שמזמן לנו הקיץ הקרוב.
במעשיו, סער מערער על האקסיומה שהתגבשה כאן בשנים האחרונות שלפיה נתניהו שווה הליכוד שווה הימין. ובמילים אחרות: שכל מי שתוקף את נתניהו פוגע בליכוד ואיננו ימני. נפתלי בנט ניסה לבטל את המשוואה באינספור משברים מול ראש הממשלה וסיים תחת אחוז החסימה. המאזן של סער עצמו קצת מוצלח יותר: הוא הביא את ריבלין לבית הנשיא מול התנגדות חריפה של נתניהו, ובחורף האחרון שרד מצוד נרחב של לשכת נתניהו וסיים רביעי בפריימריז. אמז החורף יש לו בכיס 35,870 אינדיקציות לקיומו של ליכוד שלא מתיישר תמיד עם העומד בראשו.
הבירור בשאלה עד כמה גדול האגף הזה בליכוד התחדש מאז הבחירות. כשסער צייץ נגד הפסקת האש שהשיג נתניהו בתום 600 רקטות וארבעה הרוגים הוא קלע לעמדתם של רוב-רובם של בוחרי הימין. לא פלא שהתגובה של לשכת ראש הממשלה הייתה כה חריפה ("חבר לשמאל… פועל בתיאום עם צביקה האוזר מכחול לבן").
הכרזת המרד על תיקון חוק החסינות היא צעד אחד רחוק יותר, ומוקדם לדעת אם רחוק מדי. ברטוריקה סער לא שבר את הכלים: הוא האשים במהלך "עצה גרועה" שנתניהו קיבל, ורמז שייתכן ויצביע בעד שמירת החסינות במסגרת החוק הקיים. משהו בסגנון "אוהבים אותך נתניהו מצביעים נגד". אבל המשמעות ברורה לכל הצדדים: סיכול של החסינות עשוי לקרב את קיצו של נתניהו. אחרי שצפה בראיון, ראש הממשלה השתכנע שסער יסכל גם פסקת התגברות מורחבת. הוא רוצה לדחוף אותי להחלטה על חסינות שתיפסל בידי בג"צ, שיער. אם סער נגד, ומיכל שיר נגד, ופולקמן נגד, צריך עוד שני מורדים ופוף – אין 61 ח"כים שדרושים לחקיקת פסקת ההתגברות.
אל מול עוצמת הסכנה אין פלא שאת השבת האחרונה העביר יאיר נתניהו באופנסיבת טוויטר, שבמסגרתה האיץ (!) במו"ל הארץ עמוס שוקן לפרסם תחקיר נגד מספר חמש ברשימה של אביו.
מתנגדים מסוכנים פחות מבית נתניהו קנה בתיק זוטר בממשלה. מי שקיבל את ההצעה גומד והפך לא רלבנטי, מי שלא – נדחק מחוץ לפוליטיקה. עם סער נדמה היה שזה מצליח כשזה התפטר במפתיע מהממשלה והכנסת ב-2014, אבל הוא חזר. עכשיו הדילמה היא של נתניהו: האם להציע למתנגד היחיד שלו בימין כולו תפקיד שר, או להשאיר אותו בחוץ עם סימפטיה ליכודניקית לנרדף והרבה זמן פנוי לתכנון מהלכים. לא רק סער עומד על הפרק: אם יצליח לעמוד, זה יהיה איתות לארדן, אדלשטיין ואחרים שאפשר ואולי גם משתלם ללכת נגד בלפור. את האיום הזה נתניהו נחוש להרוג כשהוא קטן.
האוסלו שלהם
המאבק בחסינות לנתניהו הוא האוסלו של כחול לבן: מהלך ממשלתי גורף, תקדימי, שמאיים להחריב את המדינה כפי שהאופוזיציה מאמינה שהיא צריכה להיות. יושב-ראש האופוזיציה שנאבקה באוסלו, בנימין נתניהו בן ה-43, הפך בזכות הקרב הפרלמנטרי מועמד לגיטימי לראש הממשלה בבחירות שלאחריהן. עכשיו ממלא את התפקיד בני גנץ.
האיש שהגיע לפוליטיקה בטמפרטורת החדר, בתקווה להיות שר הביטחון במפלגה בינונית, הפך למי שאמור להנהיג מחאה בטמפרטורת רתיחה. קשה להפריז בעצמת השבר שפוקדת את האופוזיציה ומצביעיה. הפסד רביעי רצוף לימין ועוד עם נבחרת של שלושה רמטכ"לים קשה לעיכול גם כך. אבל השילוב של סיפוח התנחלויות קרב, רפורמה רדיקלית במערכת המשפט, קבינט עם סמוטריץ' ורגב וכל זה ארוז בחילוצו של ראש הממשלה מכתב אישום – הפעם, בניגוד לעבר, אלה אזעקות אמת.
אגף אחד באופוזיציה מציע ייאוש, השני מאבק. אם כחול לבן תבחר במאבק היא תלכד סביבה כוחות גדולים עוד יותר משלושים וחמישה המנדטים שהשיגה בבחירות. אם תיכשל, הזעם הציבורי של מחנה מובס יופנה בראש ובראשונה אליה.
אל מה שנתפס עד עתה כואקום יחסי השתחלו מחאת עורכי-הדין, אלדד יניב וחבריו, ועמותה שהשיגה את כיכר רבין להפגנה במוצ"ש. בסוף התעשתו בכחול לבן, שיכנעו את המוחים לחבור אליהם במוצ"ש ברחבת המוזיאון ונמנעו מהמחזה של שתי הפגנות באותו נושא ברדיוס של חצי קילומטר זו מזו.
קץ הדמוקרטיה שוב
סביב שולחן אובלי מעץ משובח במשרד גולדפרב זליגמן ושות' התכנסו עשרות עורכי דין בכירים לזעוק נגד קץ הדמוקרטיה שמגיע ממזרח להם, מגבעת רם. מהקומה השלושים ושש במגדל אלקטרה כנראה קל יותר להבחין בסכנה מאשר אנשים פשוטים שמתהלכים בגובה הרחוב.
זה היה מפגן כוח מרשים נגד פסקת ההתגברות. ביום יום הם מתכתשים זה עם זה בבתי משפט בשליחותם של אנשים מקושרים מאוד, אבל חרדה למצב הדמוקרטיה הובילה אותם להניח את גלימותיהם ואת חרבותיהם הרטוריות ולהתגייס נגד מתן האפשרות לכנסת להתגבר על בג"צ. "יצטרכו לעבור אותנו, ולא יעברו", הם קראו בפאתוס, בציטוט כמעט ישיר מהמנון גולני "אתם לא תעברו, אתם לא תעברו".
עו"ד דורי קלגסבלד אמר: "לא יכול להיות שהכנסת לא תהיה כפופה לביקורת שיפוטית, כי אז הכנסת תוכל לחוקק שצריך להרוג .את כולנו ולא נוכל להגיש עתירה נגד זה". כנראה מחמת הנימוס איש לא שאל את קלגסבלד מדוע שחבורת הרוצחים שלפי תחזיתו עשויה להתיישב בבית המחוקקים תתחשב בצו מניעה של שלושה שופטים. על כל פנים, המארח, אלי זוהר, הסכים באנדרסטיימנט דומה: "זה צריך להיות המסר, שעלולים להוציא את כולנו להורג".
בימים אחרים, לא כל כך מזמן, הפרקליטים הנכבדים לא טרחו להתכנס כאשר נעשו ניסיונות דומים מאוד לצמצם את סמכותו של הפרקליטות, היועמ"ש ובג"צ. הפוך: הם היו מבכירי התומכים במהלך. זוהר עצמו, סנגורו ומקורבו של ראש הממשלה הקודם אהוד אולמרט, התבטא ב-2013 בשבח הביקורת על הפרקליטות, כדי לטפל במה שהגדיר "קורבנות הפרקליטות".
בהזדמנות אחרת, כנראה גם על סמך חוויותיו עם אולמרט, אמר: "המשפט הפלילי לא רק גלש לחיים הציבוריים, אלא השתלט על החיים הציבוריים…. מזה נגרם אובדן אמון במערכת המשפטית. בסופו של דבר אנו מגיעים למדינה עם שלטון של משפטנים, שבה הסמכות הגדולה ביותר הינה של היועץ המשפטי לממשלה".
כוכב אחר בכינוס החירום היה עורך הדין אהוד סול. הוא שותף בכיר במשרד הרצוג פוקס נאמן. כשיעקב נאמן, האיש שייסד את המשרד, מונה לפני עשור לשר המשפטים שר המשפטים המנוח יעקב נאמן, מלאה הארץ ומלא "הארץ" זעקות שבר דומות על סופה הקרב של הדמוקרטיה. נאמן המליץ לפצל את מוסד היועמ"ש ובעיתונות כתבו ש"החידוש המוצע אינו אלא חיסול כלב השמירה של הדמוקרטיה והפיכתו למעין בובה משפטית". שנה אחר כך קבע נאמן מעל במת הכנסת ש"המצב בבית המשפט העליון נורא", ובהמשך אף יזם – שומו שמיים – פסקת התגברות שאליה התנגדו שופטי בג"צ. מישהו זוכר אז את אהוד סול מוחה? האם העקרונות עצרו על מפתן הדלת של משרד עורכי הדין הגדול בישראל?
הם לא צייצו כשרבין העביר פסקת התגברות על חוק יסוד חופש העיסוק, ולא מחו כשדניאל פרידמן, שר משפטים אמיץ ושנוי במחלוקת, הוביל רפורמות בבג"צ תחת ראש ממשלה נחקר אחר. בבג"צ הורגשה אז תחושת חירום דומה. השופט המנוח חשין איים שידו של פרידמן תיגדע. מאחורי המהלכים עמדה אז ממשלה יונית ומקושרת להון הגדול ולפרקליטיו. אף כינוס חירום לא התארגן אז במשרד גולדפרב זליגמן ושות'. ייתכן שחדר הישיבות היה תפוס.
