היה היה פעם ראש ממשלה שהחליט להכריז מלחמה על התקשורת השמאלנית. הוא מאס במיוחד בערוץ טלויזיה אחד שירד לחייו, אם בתחקירים ואם בביקורת קטלנית על עמדותיו המדיניות שהושמעה מדי ערב במהדורה שהגיש יעקב אילון. ראש הממשלה הוא כמובן בנימין נתניהו, אבל השנה היא 1997, וגוף התקשורת שבמוקד היה ערוץ 2. נתניהו של הקדנציה הראשונה החליט לפתוח את שוק הטלוויזיה לתחרות. יום אחד הוא הודיע על פתיחת מכרז להקמתו של ערוץ מסחרי חדש בישראל, הערוץ השלישי. בשיחות סגורות נתניהו הבטיח שהערוץ הזה יהיה אלטרנטיבה ימנית, שמרנית, איכותית לאליטות הוותיקות שבערוץ 2 וברשות השידור.
הערוץ השלישי ייקרא לימים ערוץ 10, ואם לא תתחולל תפנית דרמטית הוא ייאסף אל ממיריו בחודש הבא והוא בן עשר בלבד. ראש הממשלה שהיה אחראי ישירות להקמתו אחראי ישירות לסגירתו, ומאותן סיבות ממש.
יש משהו חד מימדי בטענות של אנשי ערוץ עשר נגד נתניהו, לפיהן הוא מחסל את הערוץ מסיבות אישיות. זה כמובן נכון, אלא שכל תולדותיו הקצרות של המיזם התקשורתי הזה הלכו יד ביד עם רצונותיו של נתניהו, והיו ימים שקברניטיו ידעו לנצל זאת לטובתם. אם נתניהו הוא התליין של תחנה מסחרית בישראל, כפי שכונה השבוע, אז באותה מידה הוא היה לפרקים הוגה הערוץ, אביו הפונדקאי והאחות הרחמנייה שמבצעת בו החייאה.
כשהערוץ עמד לטבוע בחובות ולהיסגר, פעם אחר פעם היו אלה מיליארדרים אמריקנים שקפצו על הספינה ושילמו על התענוג מאות מיליוני שקלים. דבר אחד שהיה משותף להם הוא שבימים כתיקונם מדובר באנשי עסקים שלא מפסידים סנט בעסקאות פזיזות. הדבר השני המשותף הוא קשריהם האמיצים לנתניהו. קשה להאמין שממקום מושבם בגולת לוס אנג׳לס הדוויה, רון לאודר וארנון מילצ׳ן גילו במקרה ובנפרד הזדמנות השקעה נפלאה בדמותו של ערוץ טלויזיה כושל במזרח התיכון.
בקדנציה הקודמת, ממשלת אולמרט עמדה בתוקף על תשלום חובות הערוץ. הליכוד של נתניהו, ששלט אז בוועדת הכלכלה, הוביל מהלך של שמיטת חובות ומחויבויות בגובה של מיליארד (ובמספרים: 1,000,000,000). בשלב מסוים נמאס ליו״ר הוועדה דאז, גלעד ארדן, והוא סירב לדחות את תשלום החובות בסך כמה עשרות מיליונים. אבל אז יושב ראש האופוזיציה דאז, בנימין נתניהו, הצהיר שהליכוד תומך בהקלות לערוץ 10. אלה היו ימים שבהם נתניהו נהנה הנאה מרובה מתחקירים בערוץ נגד אולמרט, עמרי שרון והירשזון. מאז קצת עבר לו מתחקירים.
בכהונה הנוכחית, נגמל ראש הממשלה מפחדו העמוק התקשורת. הוא הפך ראש ממשלה פופולרי מאוד למרות שידיעות אחרונות, הארץ ומעריב ניהלו נגדו קמפיין ארסי. נתניהו החליט שבקדנציה הזו, תורה של התקשורת לפחד ממנו. לשכת ראש הממשלה יזמה חוק שנועד לאפשר לפוליטיקאים להתערב בבחירת מנכ״לי חברות החדשות של ערוץ 2 ו-10, וקידמה את ביטול החובה על פרסום מודעות המכרזים בעיתונות הכתובה, מכת מוות ליומונים. יום אחד נאמר בערוץ טלויזיה מסויים משהו לא נעים על לשכת נתניהו. למחרת התפרסמה ב״ישראל היום״ ידיעה קטנה על כוונה ממשלתית לאפשר פרסומות בכבלים ובלוויין, יוזמה מטורפת שהייתה מחסלת במקום את שוק הטלוויזיה בישראל. בצהריים התקשר בכיר בלשכה לעיתונאים, לוודא שהם מבינים את הקשר בין שתי ההתפתחויות.
אם יש דבר אחד משותף לכל אלה, כמו גם להשתלטותו של נתניהו על רשות השידור והטלוויזיה החינוכית, הוא הרצון להיטיב עם נתניהו עצמו ועם משפחתו. לו חפץ להפוך את התקשורת לימנית יותר, לא היה מאייש את צמרת רשות השידור בשורת חנפנים, שבעידן שרון שיווקו בהתלהבות את נפלאות תכנית ההתנתקות. לו רצה לקדם את המחנה הלאומי, הוא לא היה דואג להכריז על סגירת החינוכית דווקא בעידן שבו כל מגישי ערב חדש מזוהים עם הימין, ולהנהלת התחנה עומדה להתמנות אלדד קובלנץ, איש מקצוע מעולה שהתבטא בראיונות נגד שלטון השמאל על שוק הדעות. ההוכחה האולטימטיבית היא כמובן ערוץ עשר: הוא נחלץ להצלת הערוץ כשזה השמיע קו יוני ביותר נגד עופרת יצוקה, וסוגר אותו עכשיו אחרי תחקירים על משפחת נתניהו.
כצל׳ה צא החוצה
אם מישהו עוד מתפלא מדוע האיחוד הלאומי מתייבש כבר שמונה שנים באופוזיציה, ואף וולבו לא נראית באופק, אולי כדאי לחזור אל התנהלותה של הסיעה הזו השבוע. זה קרה עם פרסום הידיעות על מעשי ״תג מחיר״ בשומרון שכללו יידוי אבנים המוני בחיילי צה״ל, וקללות ״נאצי״ לעבר מפקד חטיבת אפרים.
בצהריים פרסם יו״ר המפלגה, יעקב כ״ץ, הודעה מאלפת. נאמר בה שכל מי שפוגע בצה״ל אינו קשור עם ההתיישבות אלא מבקש להרע לה. ומיהו הפוגע? ״פרובוקטור שתול של השב״כ, הנשלט על ידי השמאל הרדיקליסטי, ומטרתו להשחיר את פני ההתיישבות. לא במקרה שוחרר עד היום כל מי שנעצר בחשד למה שכונה ׳תג מחיר׳". כיוון שבאירועי אותו לילה נטלו חלק לפי ההערכות 350 נערים, לא נותר אלא להסיק שהשב״כ מפעיל ברמת גלעד יותר סוכני חרש משהק.ג.ב. החזיק בברלין המערבית, ושכול גויסו כנראה ליד הברזייה ביסודי.
האדרת השב״כ לממדים דמוניים לא ייחודית לכצל׳ה. אריה אלדד טען בעבר שהרוח הפרלמנטרית החיה של המפלגה, איתמר בן גביר, הוא פרובוקטור בתשלום (טענה שעליה נאלץ להתנצל לבסוף). בצהריים, הגיע תורו של חבר הכנסת מיכאל בן ארי להגיב בסמס קצר. גינוי לא היה שם, חלילה. כצל׳ה עוד עלול לחשוד גם בו שהוא סוכן שב״כ. במקום זאת, הייתה קריאה לראש הממשלה ״לצנן את רוחות ההסתה נגד המתיישבים״, טענה ראויה לכשעצמה, שמתעלמת למרבה הצער ממשב ההסתה העדכני נגד חיילי צה״ל. היחיד שהגיב באומץ היה ח״כ אורי אריאל. נו מילא, שתול של יורם כהן.
התנהלות מסוג זה מקרבת את הרגע, אם הוא טרם הגיע, שבו האיחוד הלאומי יהיה מוקצה מחמת מיאוס בממשלה. בכל ממשלה. אף פוליטיקאי חפץ חיים לא יצרף לקואליציה תנועה שחלקה מגלגל עיניים מול תקיפת חיילי צה״ל, וחלק אחר שלה פשוט תומך בו.
ח״כי הסיעה חייבים להתכנס בחדר אחד (ואל ייקל הדבר בעיניכם – בגלל המריבות הפנימיות זה לא קרה כבר חודשים), ולהוציא הודעת גינוי חד משמעית לפעולות תג מחיר. למרבה הצער זה לא יקרה אפילו עם לחץ פיזי מתון.
אחרי מות
כל ראש ממשלה נדרש להשמיע מעת לעת דברים טריים בענייני היום, שנתפרים בתפרים גסים לתוך נאומים שהוכנו חודשים מראש לאירועים טקסיים. התייחסות לדוח העוני בכנס הרצליה, תגובה לארדואן בכנס התאחדות הקבלנים ועוד היד נטויה. טיב התפרים כאיכות כותב הנאומים.
איתרע מזלו של נתניהו, ואת תגובתו הראשונה לפעולות תג מחיר בחטיבת אפרים, הוא נדרש להשמיע בטקס לזכרו של יו״ר הכנסת לשעבר, דב שילנסקי. הכותב שירבט שתי פסקאות במהירות, התופר תפר והנואם נאם:
״שילנסקי״, הגביר ראש הממשלה את קולו במליאה, ״היה נאמן גדול של ארץ ישראל, אבל לא היה גדול ממנו בנאמנותו למדינת ישראל. הוא דגל בממלכתיות. אני אומר זאת משום שיש היום גרעין קטן שחושב שאפשר לבטל את הממלכתיות ואפשר לפרוע ואפשר להפר את החוק ואפשר להכות״.
בלהט הדברים, מישהו במשרד ראש הממשלה שכח את הביוגרפיה האישית של שילנסקי: בשנת 1952 נחתם בכנסת הסכם השילומים עם גרמניה. שילנסקי הצעיר, ניצול שואה, לא הסתפק באבנים, גידופים או קריאות ״נאצי״ לחיילים. הוא נטל פצצה, והניח אותה בלב משרד החוץ בירושלים. אחר כך ישב בכלא. אם תהיה חלילה תקרית נוספת של תג מחיר, יש לקוות שהגינוי של נתניהו לא ייתפר במקרה לתוך נאום לזכרו של הרב מרדכי אליהו זצ״ל. הוא היה מבכירי מחתרת ״ברית הקנאים״.
