בעולם סביר ונורמלי, בנימין נתניהו היה מתהפך על משכבו בלילות בחרדה מפסיקת בג"צ, בשבוע הבא, בשאלה אם הוא יכול לקבל עליו את הרכבת הממשלה תחת אישום. אבל במציאות, נתניהו דווקא ישן בשקט. מי ששנתו צריכה לנדוד הוא דווקא בני גנץ.
ההרכב של אחד-עשר שופטי בג"צ שידון בשבוע הבא בעתירות נגד ההסכם הקואליציוני שנחתם נראה עוין מאוד לנתניהו: שלושה שופטים שמרנים נותרו בחוץ מטעמי ותק. אבל כמעט כל תוצאה שאליה יגיע בית המשפט תחליש דווקא את מי שמכונה "ראש הממשלה החלופי".
בג"צ יכול לדחות את העתירות כליל, אבל סביר יותר שיתערב. אם יכרסם קלות בהסדר החקיקתי המוצע, למשל בפסילת החוק הנורבגי המדלג, לכחול לבן לא יוותר כוח אדם כדי לאייש את ועדות הכנסת שהוקצו לה, לשמחת הליכוד. אם השופטים יילכו על פסילה של הסדר ראש הממשלה החלופי, גנץ ימצא את עצמו בדילמה איומה: הליכה לבחירות אחרי שנותר ללא ממשלה וללא סדר יום, או ישיבה בממשלה תחת נתניהו ללא כל בטחונות לקיום הרוטציה. ואם בג"צ יחליט להפעיל את נשק יום הדין, ולמנוע מנתניהו את הרכבת הממשלה, המשמעות המיידית היא הליכה לבחירות. ובניגוד לליכוד, לגנץ ואשכנזי, שהשמירה על מעמד בג"צ הייתה עקרון יסוד של מפלגתם, אפילו לא תהיה לגיטימציה להתלונן.
האפשרות של מניעת הרכבת הממשלה ממועמד שמפלגתו קיבלה הכי הרבה קולות בתולדות המדינה, שסיעתו היא הגדולה בכנסת ושכמעט 80 ח"כים מתכוונים להצטרף לקואליציה בראשותו נראית כמו צעד אקטיביסטי אחד יותר מדי. בעיקר כיוון שאם כך יקרה, די סביר שנתניהו בכל זאת יהיה ראש הממשלה בעוד שנה. אבל לעומת זאת, כלל לא בטוח שמעמדו של בג"צ יוותר על מכונו. הליכוד יילך למערכת בחירות שבה ירכב על השת"פ של השמאל-מרכז עם המשותפת; על התרסקות האלטרנטיבה השלטונית ועל הזעם על בג"צ. כל תוצאה של 61 ומעלה תביא לחקיקה ודאית של פסקת התגברות ושינוי הדרך שבה נבחרים שופטים בישראל. בליכוד יש מי שמקווים כמעט בגלוי שבג"צ יעשה בשבוע הבא את הטעות הזו.
הילכו שניים יחדיו
גנץ תלוי בנתניהו ביותר דרכים משניתן לחשוב. הספורט הלאומי החדש – איתור פרצות בהסכם הרוטציה – מתבסס על התפיסה המקובלת שנתניהו יחפש כל דרך להפר את התחייבותו לגנץ. אבל ספק אם צוות המו"מ של כחול לבן נתן את דעתו לאפשרות שדווקא השלמה של נתניהו עם סיום דרכו תהיה הבעיה העיקרית. הרי ההסדר כולו נשען על הנחה סמויה, שלפיה במועד עזיבתו של נתניהו את לשכת ראש הממשלה או בסמוך לו תיחתם עסקת טיעון של פרישה תמורת הרשעה קלה. צוות המו"מ של גנץ הרשה לעצמו להניח, או לקוות, שנתניהו ישתמש בחודשים שעוד נותרו לו בתפקיד ככרטיס "צא מהכלא" ויסחר בהם מול התביעה כדי לקבל עונש מופחת.
אלא שאם נתניהו יחתום על עיסקה כזו, גנץ כנראה לא יזכה לכהן כראש הממשלה. ההסכם מונע הגשת הצעת אי אמון בגנץ כאשר נתניהו הוא המועמד. אבל אם נתניהו כבר איננו נוכח בזירה, שום סעיף בהסכם לא מונע מגדעון סער, ישראל כץ או כל מי שיכהן כיו"ר הליכוד להציע אי אמון בתמיכת ישראל ביתנו או דרך ארץ, ולכהן עוד שלוש שנים בראשות הממשלה.
גם כך, האינטרסים הטקטיים של ראשי הליכוד ויש עתיד נפגשים עכשיו על גבו של גנץ: שתי המפלגות מעוניינות להחליש את גנץ ולהגחיך אותו. הליכוד הפקיר השבוע את זירת החקיקה לטירונים של כחול לבן, נותן להם להסתבך בתעלות הפרלמנט ולשאת על גבם את הנטל ההסברתי הכבד מנשוא של ממשלה דו-ראשית מנופחת; אם יש עתיד רוצה להתקרב בחזרה למספרים שמהם רואים שלטון, היא חייבת להפוך את גנץ למופז ואת כחול לבן לקדימה. עבור לפיד זה גם ביזנס, וגם פלז'ר.
קשה עם הביקורת, קל עם הגירושין
"איכסה, בוגדים" היו שתיים מהמילים היותר מנומסות בהודעות הווטסאפ שמקבל השר המיועד חילי טרופר בימים האחרונים. למשל: "בשביל מה ויתרת על כליה, בשביל לחסל אנשים ברעב עבור ממשלה שמנה? הטלפון שלו, כמו של שאר אנשי כחול לבן, מופגז בהודעות נאצה. איתן גינצבורג, למשל, שעומד בראש ועדת חוק הרוטציה "מזכיר לי את הפולנים והליטאים בשואה שהיו יותר נאצים מהאס.אס עצמם".
המסרונים הזועמים ביותר, גם אם לא בוטים כאלה, הגיעו מפעילי יש עתיד. לפני כמה שבועות עוד הריצו את גנץ לממשלה, ועכשיו, כמו מנהיג מפלגתם, סימנו את גנץ כמטרה הפוליטית העיקרית לזעמם.
לגנץ קשה עם הביקורת, אבל קל מאוד עם הגירושין. הטקסטים שנשמעים מפיו כלפי האיש שהופיע איתו על אותו פתק הם חסרי תקדים (במונחי גנץ, כמובן). כך גם להפך. הבדלי הטמפרטורה ניכרו כבר בזמן הבחירות: לפיד ויועציו דחפו לקמפיין יצרי יותר, שאיננו לוקח שבויים. גנץ ויועציו תמכו בקו מתון יותר. בסיבוב הבחירות הראשון, הקו הרשמי היה יש עתידי של "לא נשב עם נתניהו", אבל גנץ הסכים בשתיקה להדלפת הקלטת סתר שבה הוא אומר שהדלת לנתניהו סגורה, אבל לא נעולה. כשפעם אחת ויחידה אימצה כחול לבן במלואו קמפיין לפידי, וגנץ הצהיר שיילך לממשלת אחדות חילונית, הוא סיפר שאחרי ההכרזה לא ישן לילה שלם מרוב חרטה.
האחדות אולי נהגתה כפשרה בדיעבדית, אבל היא משקפת משהו שהיה שם עוד לכתחילה. הנסיבות כפו על לפיד, שליט יחיד במפלגתו, להפוך מספר 2 של מישהו אחר. הוא הפך לא רלבנטי. לעומת זאת, האיחוד כפה על גנץ להיות יותר מדי רלבנטי: ממנהיג בטמפרטורת החדר הוא נאלץ להיות שותף לעימות שהביא את החברה הישראלית אל סף רתיחה. הפרידה המכוערת ביניהם, אחרי שנה ורבע הביאה השבוע כל אחד אל התפקיד שתפור עליו: גנץ עם הנאומים הממלכתיים, המשואה וחידון התנ"ך כיו"ר הכנסת; לפיד עם ההצהרות הבוטות והנאומים הלוהבים כיו"ר האופוזיציה.
העימותים שנצפו השבוע בכנסת בין אגפי כחול-לבן לשעבר הם מהמכוערים שידע הבניין בדור האחרון, שניים אולי רק לעימותי בין הליכוד וקדימה. גם שם היה מדובר בגירושין מכוערים ופירוק טראומטי של מפלגה, אבל על רקע אידיאולוגי של ויכוח על גבולות המדינה.
ואולי גם פה יש ויכוח אידיאולוגי גדול, סמוי מהעין: בהחלטתו להיכנס לממשלה, הוריד גנץ עבור מחנה שלם לחצי התורן את הדגל "רק לא ביבי". רוב חברי הכנסת הציוניים שנבחרו על המצע של "לא נשב עם נתניהו" עשויים לשבת איתו בקואליציה כבר בשבוע הבא. מאמן הכדורסל אטורה מסינה התגאה פעם אחרי ניצחון בתל-אביב ש"אני הכרחתי את מכבי לחשוב". התרסקותו של מאמץ אדירים לשים קץ לכהונת נתניהו מכריח את האופוזיציה שמשתרעת מאיימן עודה ועד אלעזר שטרן לחשוב על דגל חדש להניף.
סכסוך עבודה בפרקליטות המדינה
קשה מאוד להגן על היועץ המשפטי לממשלה ועל צמרת הפרקליטות בעימות האחרון שלהם עם פרקליט המדינה הזמני, דן אלדד. מנדלבליט עשה את כל הטעויות האפשריות בפרשה: מהניסיון לטעון שהדמוקרטיה תגיע לקיצה אם נאמניו לא יתמנו לתפקיד, דרך המכתב הכעוס והנעלב ששיגר נגד אלדד. גם על עדת החנפים האינטרסנטית הכפופה לו אין יותר מדי מילים טובות: כמה משונה, כמה נוח, שבכירי משרד המשפטים נזעקו להגן על היועץ המשפטי רק כאשר המתקפות עליו הגיעו מצד מי שגבר עליהם בהתמודדות על תואר פרקליט המדינה. כמה צבוע מצידם לצאת עכשיו להגנת היועמ"ש: הם שתקו במשך מאה מוצ"שים רצופים כאשר הפגנות שמאל פרועות נערכו תחת חלון ביתו בפתח תקווה. כך לא נראית הגנה על מערכת שלטון החוק אלא על אינטרס פוליטי ועל גילדה.
קשה להגן על מנדלבליט, אבל אין ברירה. ניחוח רע, אפל, עולה מהתנהלותו של פרקליט המדינה נגד היועמ"ש. ניצול שאילתה עיתונאית ממוחזרת לצורך חיסולו של יריב הוא שימוש לרעה בכוח המשרה (הזמנית). פעולות חפירה ארכיאולוגיות אינן נמנות על סמכויותיו של פרקליט מדינה, בוודאי כאשר בזמן אמת היה בין אלה שסברו כי לא נמצא כל חשד לפלילים נגד מנדלבליט.
מילא לו היה מדובר בעימות עקרוני על פניה של מערכת אכיפת החוק. אבל עד לאחרונה אלדד היה חבר של כבוד במסדר ששר המשפטים כינה – ובצדק – "הפרקליטות שבתוך הפרקליטות". בפרידה מקודמו שי ניצן, בחורף האחרון, אלדד התפייט: "בימים אפלים, שנדמו כלילה ארוך, שבהם רשויות אכיפת החוק ניצבו מול כוחות גדולים, גייסת את המשפטנות העילית שלך ויצאת איתן למאבק על דמותה של המדינה". קוראים לזה אופורטוניזם.
יש קומץ עיתונאים ואנשי משפט שהתמידו בעשור האחרון בעיסוק בפרשת הרפז. להם מגיעה הערכה, לא למי שנזכר בתיק פלילי אחרי עשר שנים, בדיוק כאשר הדבר משרת את האינטרסים המיידיים שלו. זה נכון גם לפרקליט המדינה וגם לראש הממשלה, שהחליט להזדעזע מפרשת הרפז רק אחרי כתב האישום המשולש שהוגש נגדו. כשנתניהו קידם את מנדלבליט לתפקיד היועמ"ש, הפרשה לא הטרידה את מנוחתו, והמכתב של היועמ"ש הקודם נגד יורשו נשלח לגריסה. תהליך דומה מתרחש בימים אלה ביחס לפרשת הממד החמישי: רמת העניין הימנית בתיק החמור צללה פלאים מרגע שבני גנץ הפך מיריב לשותף.
וזה בדיוק מה שצריך להטריד את מי שמשקיף מבחוץ: הרי דן אלדד לא הוצנח אל הפרקליטות. הוא אבן מאבניה כבר שנים. אם מנדלבליט צודק, ובלשכה הסמוכה ניסו לתפור לו תיק בגלל סכסוך אישי, מה זה אומר על רוח צלאח א-דין? האם ייתכן שנקמנות שימשה שם כשיקול לפתיחת הליכים נוספים? האם ייתכן שרמון, נאמן, נתניהו והילה גרסטל לא חשדו לשווא בכשרים?
המלחמה במשרד המשפטים איננה מלחמת בני אור בבני חושך. במקומות קצת פחות נפוחים מחשיבות, קצת פחות שיכורי כוח, קוראים לזה פשוט סכסוך עבודה. המסקנה העולה ממנו: פרקליט המדינה הבא צריך לבוא מבחוץ.
