315,000 איש הצביעו למשה כחלון בבחירות האחרונות. כולם, עד האחרון שבהם, עשו זאת בגלל שבחשבון הבנק שלהם השתחררו כמה אלפי שקלים – לא על ידי מלאך ולא באמצעות הורדת מכסים עקיפה או קיצוץ במע"מ, אלא במכת גרזן אחת מהירה, בחשבון הסלולר.
אבל זיכרון הסלולר התעמעם, וכדי שכחלון יישאר שר האוצר הוא יזדקק לפחות למאתיים אלף איש שמרגישים הקלה דומה, אפילו משמעותית יותר, בכיס. במשך שנתיים ניסה שר האוצר לעשות זאת באמצעות מחיר למשתכן. מי שמאזין היטב לדברי כחלון יכול לשים לב שהוא לא ניסה להוריד את מחירי הדירות בכל רחבי הארץ. על תל אביב וירושלים, למשל, ויתר מראש. בהמשך הפסיק לדבר על הורדת מחירי הדיור והתחיל לדבר על דיור זמין. ההבדל: באמצעים מלאכותיים, הלא הם כספים מתקציב המדינה, הוא תכנן להעניק לכמה עשרות אלפי זוגות צעירים דירה טובה בהנחה של מאות אלפי שקלים. ההיגיון הוא פי אלף יותר סלולר: הזוגות האלה, ואולי הוריהם, אמורים להצביע למי שסידר להם צ'ק שמן מאוד, בעוד שלשאר המדינה, זו שבה שבעים אחוז ממשקי הבית מחזיקים בדירה, ממילא לא דחוף שמחירי הנדל"ן יצללו בפתאומיות.
אבל תכנית מחיר למשתכן לא מצליחה להגיע לממדים המקווים. "נטו משפחה" אמור להיות התחליף: עשרות אלפי משפחות, אולי יותר, יקבלו מדי חודש הקלה משמעותית של 600, 1000, אולי 1,300 שקל. כדאי לשים לב איך המיזם הכלכלי הזה נתפר בחוט פוליטי: ההטבה מוענקת בנקודות זיכוי, זאת אומרת שהיא תורגש בעיקר במשפחות שבהן שני בני הזוג עובדים (זאת אומרת לא חרדים וערבים); הוזלה בצהרונים ניתנת ישירות לכיס, לא דרך התלוש, אבל הרשויות העניות, הערביות והחרדיות, ממילא מסובסדות לגמרי, והעשירות מאוד כמעט לא יזכו להנחה. מי נשאר? רבבות משפחות ממעמד הביניים בואכה מעמד בינוני גבוה, ערים בינוניות וגדולות במרכז ובצפון. שווה לגזור ולהשוות למפת מצביעי כולנו כדי להתרשם מהמיומנות בתפירת התכנית.
כיאה לשר המשפחה, כחלון סוחב איתו גם תסביך אב ידוע, תסביך נתניהו. בשבועות האחרונים הוא התהלך כמוכה פוסט טראומה. משהו התהפך לו: בשנתיים האחרונות הוא יצר באופן מתוחכם מאוד את הרושם שהוא זה שיחליט מתי בחירות. שאר 57 חברי הכנסת מימין לו תלויים בו, והוא – יושב לו נוח על הכיסא. פרשנים חזרו ממשרדו עם תיאורים של המדפים הריקים. ככה נראה מישהו שמוכן בכל רגע לתזוזה, שלא מתרווח בכורסתו.
אבל אז הגיעה פרשת התאגיד וחשפה אמת אחרת: כחלון לא יהיה זה שיכבה את האור, אבל לבטח יהיה בין האחרונים. האולטימטום האלים של נתניהו בפרשת התאגיד חשף עד כמה שר האוצר זקוק נואשות לזמן כדי להוכיח הישגים. תדרוכיו הפוליטיים צעקו "אני הולך" כמו מוכר ארטיקים, אבל מעשיו הכלכליים חשפו שהוא פה כדי להישאר.
"אף אחד לא יודע מתי יהיו בחירות", הוא אומר מאז סיום משבר התאגיד, ורוצה לומר: אין לי מושג מתי נתניהו ירצה לפזר את הכנסת, אבל זה יכול לקרות בכל רגע נתון מעכשיו ועד 2019. עד משבר התאגיד כחלון היה משוכנע שהממשלה תחזיק מעמד ארבע שנים, כי הוא עצמו לא התכוון לזעזע אותה; פתאום התברר לו שהאיום על קיומה נמצא במשרד ראש הממשלה.
מכאן ברור למה התערער בטחונו והוא נדרש להישגים זריזים מאוד ובולטים מאוד. זו גם הסיבה לאופק המוזר של התכנית הכלכלית, עד סוף 2018. רק מי שחושב שהבחירות יתקיימו בתוך שנה וחצי מכריז על תכנית שקיצה יגיע בעוד שנה ושמונה חודשים.
אלא שנתניהו, ככל הידוע, לא מעוניין בחירות בטווח הקצר-בינוני. פלירט קצר ומסוכן עם הרעיון לפזר שוב את הכנסת הסתיים בהבנה שאין לו שום דבר להרוויח, רק מה להפסיד. תחנת היציאה הבאה שלו לשקול מהלך כזה תגיע בפתח מושב החורף הבא, עוד למעלה מחצי שנה. אנשיו הסבירו לו שהוא חייב לשקם את היחסים עם כחלון, השותף המרכזי בקואליציה הנוכחית ואיש מפתח לבחירות הקרובות. אבל נזקי משבר התאגיד הם בהורדת מפלס הביטחון העצמי של הצדדים והאפשרות למיסקלקולציה, חישוב מוטעה שידרדר את המערכת לבחירות. המהלך שנועד לאלף גוף שידור עצמאי ושותף עצמאי נכשל פעמיים. התאגיד יקום, והאווירה בקואליציה רק התקלקלה עוד יותר.
בריטניה בדרכי ישראל
כל מי שנסע פעם ברכבת תחתית בלונדון יודע כיצד, גם בשעת צפיפות השיא של אחר הצהריים, המוני הבריטים מקפידים מאוד שחלילה לא לגעת בזר העומד לצידם. אין חשוב לבריטים מהמרחב האישי שלהם. ב-2010, כשהסתבר פתאום שהמפלגה השמרנית לא תוכל לשלוט לבדה אלא תיאלץ להקים קואליציה עם הליברל דמוקרטים, פרשנים מקומיים תיארו את הממשלה החדשה כשעל פניהם הבעת זעזוע קלה, כאילו המלכה צריכה לעבור לפתע לדירת שותפים, ולא שותפים טבעיים.
שיטת הממשל הישראלית (דמוקרטיה פרלמנטרית; ראש מדינה חסר סמכויות; ראש ממשלה חזק) היא ייבוא גם אם בהתאמות מסוימות מהממלכה המאוחדת. גם הכיסופים המקומיים היו תמיד לפוליטיקה בריטית: שיח ג'נטלמני, נימוקים במקום התלהמות, יציבות במקום מהומה מתמדת, התפטרות והתנצלות במקום היאחזות מבישה בכיסא במקרה של סקנדל או מחדל.
אבל בהדרגה עושה רושם שישראל הופכת למודל של בריטניה, ולא להפך. מסע הבחירות של דייויד קמרון ב-2015, היה העתק מדויק של ניצחון נתניהו בישראל, כמה שבועות קודם לכן: התמודדות מול סקרים גרועים ומפלגת עבודה שמונהגת בידי מנהיג חסר כריזמה, קמפיין שמתמקד במיעוט הלאומי, סקוטים במקרה הזה, וניצחון סוחף שגם המדגמים לא חזו. זה לא היה רק צירוף מקרים: היועץ האסטרטגי של הליכוד, אהרן שביב, זומן בדחיפות ללונדון שבוע אחרי הבחירות, כדי לחלוק את רשמיו עם היועצים הבכירים של ראש הממשלה המקומי. היה הבדל אחד, בכל זאת: נתניהו התנצל על "הערבים נעים בכמויות לקלפיות"; אבל כשקמרון נשאל מדוע דיבר בבוטות כזו נגד הסקוטים הנוהרים, שהרי הם אזרחים, הוא השיב: "אבל גם אני אזרח, ומותר לי להביע את דעתי".
השבוע אימצה בריטניה גם את נוהל הקדנציה המקוצררת, בת השנתיים. מיד אחרי פיזור הכנסת התברר שמצע הבחירות המפורט, חוברת עבה בממדיו ובעל מעמד של מעין תעודת אחריות ביחס הבוחרים הקפדני לתוכנו, יקוצץ דרמטית למסמך רזה וכללי, ישראלי כמעט. לתדהמת המקומיים גם את סופם של עימותי הבחירות: ראש הממשלה תרזה מיי הודיע שאין צורך להכין לה פודיום, כי היא לא תתייצב. בקבוצת ווטסאפ תהו המשתתפים הבריטים אם זה נובע ממחסור בטיעונים. לא, השבתי להם. מנסיוננו כאן זה נובע מעודף באחוזים בסקרים.
(פורסם ב"מקור ראשון")
