רק לפני כמה שבועות האיץ בנימין נתניהו בשריו להיות יותר כחלונים. ביום שני השבוע, בישיבת הממשלה על אישור דו"ח טרכטנברג, הוא שפשף את עיניו כלא מאמין למראה עיניו: מילא ליברמן ושריו שמתנגדים-תמיד, מילא ברק וסיעת-הבובות שלו שמרדה לפתע בגלל תקציב הביטחון, מילא סילבן ופלד הממורמרים. אבל כחלון? נתניהו רתח השבוע על בן טיפוחיו. הוא העניק לו את תיק הרווחה בנוסף לתקשורת, החמיא לו תחת כל עץ רענן, שקל להעניק לו אפילו את תיק האוצר, וברגע האמת, במבחן העליון למנהיגותו של נתניהו, חטף ממנו סטירה מצלצלת. רק זה חסר לו עכשיו, שכולם יהיו כחלונים.
הדיבורים על בחירות בעקבות כשלונו של נתניהו היו מוקדמים ומוגזמים. המפלה של נתניהו נבעה יותר מעיוורון פוליטי רגעי מאשר מתפנית אסטרטגית בקואליציה. דו"ח טרכטנברג, כולו או רובו המכריע יאושרו בממשלה ואחר כך גם בכנסת, כיוון שעוד לא נולד הרוב הפוליטי נגד הצעות שנועדו להיטיב עם העם. המטרה של נתניהו היא להעביר את הדו"ח, על קרבו וכרעיו, בלי שינוי. כל פתיחה של המסקנות לדיון תוביל להרבה קח ותן בין נתניהו לסיעות, רק בלי החלק של ה"קח". זו הסיבה, הנכונה בבסיסה, שבשלה הוא יזם את המחטף המר והנמהר ביום שני. הבעיה שלו היא, שהסחורה שרצה להשיג השבוע במחיר מסוים התייקרה משמעותית בגלל כשלונו, והיא רק תוסיף ותתייקר.
למזלו הטוב של ראש הממשלה, התקציב הדו-שנתי שאושר אשתקד פוטר אותו מעונשו שלזה השנה. מותר להניח שלו היה השנה תקציב, הוא לא היה מאושר. די סביר להניח שתקציב 2011 היה גם האחרון שאישרה ממשלת נתניהו. הבחירות בהחלט עשויות להתקיים בתחילת 2013, שזה אומר שלממשלה הזו נשארה בערך שנה לעבוד.
ההפסד הצורב השבוע, כולל סעיף כחלון, מעידים שהשנה הזו הולכת להיות קשה בהרבה מקודמותיה. ישראל ביתנו לא תמשיך עוד זמן רב להיות השותפה הממושמעת, ובעקבותיה תלכנה כל היתר. המחאה של הקיץ תתרגם בחורף הקרוב לשיטפון של הצעות חוק יקרות, שאותו יהיה קשה מאוד לסכור.
בעיקר, עשוי ההפסד להעיד על נתניהו. ממשלת ישראל היא בימים כתיקונם חותמת גומי משוכללת. אולמרט ושרון העבירו בה כאוות נפשם התנתקות, שתי עסקאות שבויים ואינספור גזירות וקיצוצים. אבל פוליטיקאים הם, בסופו של יום, מכונות משוכללות לזיהוי חולשה. שבוע בלבד אחרי שחזר מהאו"ם עטור תהילה, נגזרה עליו המבוכה הזאת. דוגרי, הוא בבעיה.
יוצאים לעצמאות
הישג היסטורי נרשם ערב ראש השנה לסיעת "עצמאות". מפלגת הבוטיק הטריה של אהוד ברק הגיע בסקר מכון "מאגר מוחות" למנדט וחצי תמימים. עד היום המפלגה זכתה לאפס מנדטים בכל סקר אפשרי, אולם הפעם, שלושה אנשים, לא פחות, השיבו לפרופ' כץ שבכוונתם להצביע למפלגה הראשונה בהיסטוריה עם יותר שרים מח"כים, ויותר ח"כים ממצביעים.
קשה להאמין ששר הביטחון קיבל את הנתונים בהתרגשות. ראייה מפוכחת היא אחת מתכונותיו הבולטות. "הבשורה הרעה היא שאין לנו תומכים", הוא אמר בכנס היסוד של מפלגתו באביב האחרון, "הבשורה הטובה היא שמכאן אפשר רק לעלות". בדיוק בשל אמרות מסוג זה, אפשר לתהות מה בעצם מתכנן ברק לקדנציה הבאה: התבזות בקלפי עם תמיכה בסדר הגודל של עלה ירוק או פנינה רוזנבלום הרי לא באה בחשבון. האפשרות היחידה שעומדת בפני ברק היא הליכוד. מספרים שהוא והשר שמחון בקיאים לאחרונה יותר מאי-פעם בנעשה בתוככי מפלגת השלטון, אפילו גולשים מפעם לפעם לאתר "ליכודניק".
נתניהו וברק מכחישים בתוקף סיכום חשאי ביניהם על שריון מקום לשר הביטחון ברשימת הליכוד הבאה לכנסת, מה שמביא כמובן לחשד שיש סיכום כזה. החשד הזה יעמוד למבחן בעוד שלושה חודשים, עם כינוס ועידת הליכוד. כדי לשריין מקום ברשימת הליכוד, יש צורך ברוב מיוחס מקרב חברי המרכז. נתניהו יודע שזו משימה כמעט בלתי-אפשרית: הוא הרי ניסה לשריין בזמנו כוכבים כמו יעלון ובגין, וכשל. אז מדוע שיצליח עם הדמות הכי לא פופולרית בפוליטיקה הישראלית?
הוא עשוי להצליח כיוון שחוקת הליכוד מאפשרת לועידה, בניגוד למרכז, לקבל החלטות ברוב רגיל. די שמשה כחלון יעלה בסופו של יום דיונים מתיש הצעה כזו, הרמת יד זריזה, בלי ספירת קולות ובלי בצלם, ויו"ר הליכוד יקבל אפשרות לשריין מועמד אחד כלבבו. זה עדיין לא קל: כדי להצליח לשריין מקום לברק, נתניהו יזדקק לחזית אחידה של השרים והח"כים (סילבן לא נחשב), אבל ספק אם משה יעלון ישוש לשריין מקום לאיש שעומד בדרכו אל תיק הביטחון. לא ברור גם מה התמריץ של ח"כים זוטרים להקטין את היצע המקומות הפנויים ברשימת הליכוד ובכך להגביר את הסיכוי שייפלטו מהכנסת. פארסת טרכטנברג מהשבוע גם הקטינה מאוד את האמון של נתניהו ביכולתו לנווט הצבעות כאוות נפשו.
סימן השאלה הגדול הוא השאלה אם זה בכלל טוב לנתניהו עצמו. ההיגיון אומר ששיבוצו של ברק, הפרוייקטור של ההקפאה ושל קמפ דיוויד, יבריח מנדטים יקרים ימינה. אבל הקשר בין ראש הממשלה לשר הביטחון לא מתבסס תמיד רק על היגיון. אישיות יודעת דבר אבחנה פעם יפה: ברק מעריך את נתניהו, נתניהו מעריץ את ברק.
חנן פורת ז"ל והמפד"ל
במותו, זכה חנן פורת לסיקור צנוע יותר מבחייו. האיש שפרנס כותרות ראשיות מאמצע שנות השבעים בואכה שנת אלפיים נפטר מהעולם בלי לזכות למלוא כבוד הראוי לו מכלי התקשורת המרכזיים של ישראל. בלבול מה אחז את מנסחי הידיעות: בחלקן הוצג כרב, באחרות כמייסד גוש אמונים. רוב הכתבות הדגישו את הקריירה הפרלמנטרית העשירה שלו, כאילו שצמד המילים "פורת" ו"קריירה" יכולות לדור בשלום באותו המשפט.
הבלבול לא היה לחינם. הציבור הדתי-לאומי הכיר את פורת ז"ל כמייסד התנועה החוץ-פרלמנטרית החשובה ביותר בתולדות המדינה, גוש אמונים; כמנהיג זרם אמוני; כנער הזהב של הציונות הדתית, מגוש עציון ועד גוש קטיף דרך סבסטיה. לא צריך להיות חובב גדול של מפעל ההתנחלות כדי להסכים שהוא הגורם מספר אחת בעיצוב המדיניות הישראלית זה שנות דור, ולהכיר או להוקיר, תלוי בהשקפה, את חלקו של חנן פורת במפעל הזה. הפרק הפוליטי בחייו של פורת, לעומת זאת, שיקף את המצב העגום של הימין הדתי. מהמיזם קצר הימים של "התחיה", דרך המפד"ל המגומגמת והמתפלגת, עבור בסיעות נשכחות כמו מצ"ד ו"מורשה", ועד לכישלון הצורב של "האיחוד הלאומי" ב-1999. את כפר עציון הכירו שמונה נשיאי ארצות-הברית, את המפלגות האלה ספק אם אפילו חנן קריסטל זוכר.
הרבה דוקטורטים עוד ייכתבו על הפער בין ההשפעה האדירה של הציונות הדתית על מדינת ישראל לבין הייצוג הפוליטי הזניח שלה. אם מותר לתרום תזה בגרוש, כישלונו של פורת הוא גם הצלחתו. מי שהוביל כל השנים את נס החיבור בין דת ומדינה, דתיים וחילונים, מתנחלים ועירוניים, הצליח עד כדי כך שציבור בוחריו לא ראה יותר טעם במפלגות סקטוריאליות. "הייתי ביניכם כמו צמח בר", אמר פורת עם פרישתו הסופית מהמפד"ל ב-1999. הודעות האבל הנרגשות השבוע לימדו שהצמח הזה היכה שורשים בהרבה מפלגות ציוניות.