בלי תמונה חגיגית בבית הנשיא, בלי הצבעה בכנסת וכמעט בלי משים קמה בישראל ממשלת נתניהו החמישית. המנדט חזר פעמיים לריבלין, עם ישראל חזר פעמיים אל הקלפיות, ובינתיים ממשלת המעבר-מעבר-מעבר של סוף 2019 שונה לחלוטין מזו שהחליטה, השבוע לפני שנה, על הקדמת הבחירות. החוק לא הקפיא את הממשלה, להפך: באופן אבסורדי הוא הקל על נתניהו למנות שרים בלי אישור הכנסת.
הנה נתון מדהים: יותר ממחצית משרי הממשלה הנוכחית זכו בתפקידיהם במהלך 2019. יש שר ביטחון חדש, נפתלי בנט, ושר חוץ חדש, ישראל כץ; למשרד המשפטים נכנס אמיר אוחנה במקום איילת שקד ובתקשורת דודי אמסלם במקום איוב קרא. הצירוף "שר התחבורה בצלאל סמוטריץ'" כבר מתגלגל על הלשון באופן אוטומטי, כמו גם "שר החינוך רפי פרץ". הרמטכ"ל אביב כוכבי מכהן פחות משנה, וכבר פוגש קבינט שהרכבו התחלף כמעט לחלוטין.
בממשלת המעבר יש שרת שיכון שמכהנת בתפקידה שנה ואוטוטו שלוש כנסות, שר קליטה חדש (יואב גלנט) ושר דתות, יצחק וקנין. בשבוע הבא, עם פרוץ 2020, יצהירו אמונים שלושה שרים חדשים: כנראה ציפי חוטובלי בתפוצות, משולם נהרי ברווחה ואולי גם ניר ברקת בחקלאות.
כדבר הזה עוד לא היה. אף פעם לא מונו שרים רבים כל כך בממשלה שלא זכתה לאמון הכנסת (או יותר מדויק: שלא זכתה לאמונן של שתי כנסות, והשלישית אולי בדרך).
בממשלת נתניהו הרביעית הגורם המרכזי היה משה כחלון, שהחזיק את מפתחות הקואליציה ובלם כל יוזמה לשינויים במערכת המשפט. בממשלת נתניהו החמישית כחלון נראה כרהיט ישן שכולם שכחו מקיומו, שר אוצר בממשלה ללא תקציב, יו"ר מפלגה שנבלעה על כרעיה וקרבה בתוך הליכוד. זו ממשלת אמיר אוחנה. רוחה היא כרוח מכתבו הסרקסטי השבוע ליועמ"ש, שבו, בכתיבה סאטירית ראויה לציון הבטיח לשקול את מועמדותה של ליאת בן-ארי לתפקיד פרקליטת המדינה "בלב פתוח ובנפש חפצה".
ממשלת נתניהו החמישית היא ממשלת הליכוד. מהשבוע הבא, 18 מחבריה יבואו מסיעה שמונה 32 חברים. יחס כזה בין שרים וח"כים לא היה בשום מפלגת שלטון. לשם השוואה: ממשלת נתניהו הראשונה ב-1996 מנתה 18 שרים על קואליציה של 66 חברים. אם מבקשים לדעת מדוע מעט מאוד חברי כנסת הביעו תמיכה בסער, התשובה היא שבליכוד 2020 כמעט אין דבר כזה ח"כים: רוב החברים הם שרים בידי נתניהו.
ממשלת נתניהו החמישית תשפיע גם על ממשלת הליכוד השישית ברציפות– או ממשלת גנץ הראשונה. אם מישהו חושב בטעות שדודי אמסלם, יואב גלנט או מירי רגב יסכימו לשלם בכיסאם על הקמת קואליציה יציבה, טעות בידו. אם תקום ממשלת רוטציה, כל מי שלא ימונה לשר יגלה באיחור את התנגדותו האידיאולוגית לממשלות אחדות. אם תקום ממשלת ימין צרה, כל מי שיידרש לפנות את כיסאו יהיה קול פחות בטוח לחסינות או לתקציב. בדיונים העקרים בין כחול לבן והליכוד הוסכם לפחות דבר אחד: שהממשלה הבאה תכלול שלושים שרים. אם תקום כזו אחרי הבחירות, היא תתקרב לקידומת 4, ותהיה לבטח הגדולה והשמנה בממשלות ישראל. בדיוק מה שהיינו צריכים.
הליכוד של נתניהו
רק תמונה אחת הייתה תלויה בלשכתו של יושב-ראש האופוזיציה בנימין נתניהו, בשלוש שנות המאבק בממשלת אולמרט: זה היה שער "ידיעות אחרונות" מיום נצחונו על סילבן שלום וישראל כץ בפריימריז לראשות הליכוד, השבוע לפני 14 שנה. "הליכוד של נתניהו", בישרה הכותרת ותחתיה תמונה של שרה וביבי. זה לא היה ניצחון מפואר, להפך. נתניהו צלע אחרי כהונה קשה במשרד האוצר ולפני התבוסה המשפילה בתולדות הליכוד. למה הוא לא נתן הוראה לשלוח למסגור את הכותרת אחרי נצחונו המזהיר על פרס?
והתשובה היא: נתניהו ידע היטב שמפתחות בלפור נמצאים במצודת זאב. לאחר התבוסה ב-1999 הוא מיהר מדי להפקיד את ראשות הליכוד בידיו של אריאל שרון המבוגר והחולה. שש שנים ארוכות עברו בטרם השיג בחזרה בייסורים גדולים את מה ששמט ברגע של קלות דעת. יש שלוש עובדות יסוד בפוליטיקה הישראלית: אחת, רוב העם ימני; שתיים, הליכוד עומד בראש הימין; שלוש, הליכוד לא מדיח את מנהיגיו. לפיכך, היסק לוגי פשוט יגלה שמי שמתיישב על כס יו"ר הליכוד יתיישב במהרה על כס ראש ממשלת ישראל. לבגין זה לקח ארבע שנים, לשמיר חמש דקות, אך בכל מקרה עד היום זה בלתי נמנע.
זו הסיבה שנתניהו לא נטש את ראשות הליכוד גם לאחר שירד ל-12 מנדטים, בניגוד לכל הציפיות ואפילו להצעותיה של אשתו. זו גם הסיבה, בעצם, שבשלה סער החליט להתמודד: הוא הבין שנתניהו מתכוון להישאר בראשות הליכוד גם אם יפסיד בבחירות הכלליות. זה איננו משלט שמפנים בהתנדבות, גם לא אחרי עשרים שנה בתפקיד, ונתניהו כידוע אינו נמנה על אלה שמשחררים בקלות.
זו גם אחת הסיבות שסער לא הצליח להשיג את תמיכתו של אף בכיר בליכוד. כולם זוכרים את לקחי שרון ושמיר: שטח ששוחרר לא יוחזר. מי שתזמן 10 שנים של המתנה להתפנות התפקיד לא ייקח את הסיכון של המתנה עוד עשור, תוך ידיעה שתמיכתו-שלו היא שהעניקה את הכיסא למישהו אחר.
הרשימה המשותפת של הימין
איחוד הימין, שם אירוני כמו גבעת חיים איחוד ומאוחד, ירוץ בסופו של דבר ברשימה משותפת. זה יקרה, כרגיל, בפנים חמוצות וברגע האחרון. האם ברשימה הימנית ביותר בכנסת תהיה הפתעת הבחירות, לרעה?
בבחירות באפריל, עם רוח מגזרית גבית, מחאה נגד בג"צ שפסל את מיכאל בן-ארי, יו"ר טרי ופופולרי כרפי פרץ וכעס על בנט ושקד, זכה איחוד הימין ל-160,000 קולות, בערך עשרים אלף מעל אחוז החסימה. בבחירות הקרובות, בעקבות הגידול באוכלוסיה ובאחוזי ההצבעה, אחוז החסימה כבר צפוי ללחך את שולי גלימתה של הקואליציה החרד"לית, משהו כמו 150,000 קולות. לכאורה, בן גביר אמור להביא את 80,000 הקולות שלו. אבל למעשה, רבים מאוד מתומכיו נפלו קורבן לתרגיל העוקץ של הסקרים: הם השתכנעו במצג השווא שעוצמה יהודית בדרך לעבור, ונהרו מהליכוד ומימינה. רבים מהם יצביעו הפעם לנתניהו.
במקביל, התומכים עייפים מהקטטות הבלתי נגמרות; בנט ושקד השתקמו, למרות שגם הם לא בטוח יעברו את אחוז החסימה; רפי פרץ נשחק בפוליטיקה הפנים מגזרית. עם ישראל כבר ידע פוליטיקאים גדולים יותר ואנשים קטנים פחות.
סמוטריץ' הרגיש שזו השעה שלו להתקדמות אישית והבטחת קיומה של הרשימה: גם מי שחלוק על כל פסיק במשנתו הימנית-תורנית מעריך אותו כשר תחבורה מוצלח. בסקרים מצבו טוב לאין שיעור מזה של פרץ. הוא תכנן הצרחה מהירה, אבל אז הופתע ממתקפה משולבת מהאגפים. הבית היהודי ועצמה יהודית השאירו אותו לבד, עם הצעה משפילה: רק מקום אחד ברביעייה הפותחת, ועוד בלי התפקיד המיניסטריאלי הבכיר.
לסמוטריץ' אין בחוץ חלופות אמיתיות. בנט ושקד ייסדו לפני שנה את מפלגתם כדי למשוך קולות שנרתעים מהחרד"לים. הם לא עשו את זה רק כדי להתאחד עם השר החרד"לי הבולט בכנסת.
נתניהו, כתמיד, מתלבט מה עדיף. הלקח מבחירות ספטמבר הוא שבלי רשימה אטרקטיבית לבוחרי הימין-מרכז אין לו שום סיכוי להתקרב ל-61. אבל הלקח מבחירות אפריל הוא שרשימות טריות מועדות למעוד תחת אחוז החסימה. זה ממש משחק על הכל או כלום: הימין החדש בתוספת חיזוק כלכלי-חילוני אטרקטיבי יכולה לקרב אותו ל-61, אבל במקביל היא גם יכולה לקרב אותו אל הסיוט הגדול מכולם: מעידה של שתי מפלגות הציונות הדתית תחת אחוז החסימה וגוש חוסם של גנץ. ואם לתמצת את הדילמה: האם לצופף את ההגנה ולחלץ תיקו, או להוציא את השוער להתקפה במטרה לכבוש שער ניצחון, גם במחיר גול כואב בצד השני.
הפוזיציה היא המשכה של האופוזיציה
שבוע אחרי שאהוד אולמרט התפטר מראשות הממשלה, באוקטובר 2008, ערך המכון הישראלי לדמוקרטיה סקר. "כיום, כשברור שהחקירות נגד אולמרט הביאו להקדמת הבחירות", שאלו, "האם אתה תומך או מתנגד לחוק הצרפתי שלפיו חקירה או הליך משפטי נגד ראש ממשלה יידחו עד לסיכום תפקידו כדי לא לזעזע את המערכת הפוליטית וכדי שאיש הציבור יוכל להתרכז במילוי תפקידו".
כאז כן היום, רוב ברור בציבור התנגד למהלך. רק שזהותו של הרוב השתנתה דרמטית: הימין הישראלי, אז אופוזיציה, התנגד למהלך ברוב של 59 מול 37 אחוז. ואילו במרכז ובשמאל, עדיין אבלים על אובדן הסיכוי להסדר עם הפלסטינים, נרשם רוב קל: 49 אחוז בעד, 47 אחוז נגד.
תשע שנים אחר כך, לקראת פרסום המלצות המשטרה בעניין מחליפו של אולמרט, השתנתה התמונה: בימין עלתה התמיכה בחוק הצרפתי ל-43 אחוז. במרכז היא צללה ל-17 אחוז ובשמאל – ל-6 אחוז בלבד.
באפריל 2019, אחרי הניצחון המדומה של נתניהו, עלה שיעור התמיכה במהלך ל-48 אחוז מהימין, ואילו 95% ממצביעי השמאל התנגדו. המהפך הושלם.
ללמדנו, שגם צרפת זה לא מה שהיה. מאחורי כל דיון עקרוני, קמוט מצח ועתיר טיעונים על כהונת ראש ממשלה תחת אישום מתחבאת הפוזיציה. גירוד קל של ההתחבטות החוקתית יגלה את המשך הפוליטיקה באמצעים אחרים. יאיר לפיד כתב לפני עשור טור נלהב בזכות החוק הצרפתי, והיום קורא לנתניהו ללכת; נתניהו התגאה במערכת המשפט הישראלית הלוחמת בשחיתות והיום רץ תחת הסיסמא "הם לא יחליטו". הימין התאכזב כשבג"צ איפשר לחיים רמון להתמנות לשר בממשלה אחרי ההרשעה על חודו של קול אבל עכשיו לא יקבל שום תוצאה אחרת ביחס לנתניהו, ואילו מגני מערכת המשפט באגף שמאל שהציעו לאתרג ראש ממשלה בשם הכיבוש מזדעזעים כשמימין אומרים שבשביל ארץ ישראל מותר לתת חסינות.
זו לא השחיתות, ולא חוק יסוד הממשלה. הפוזיציה היא המשכה של האופוזיציה. כאז כן היום, מי שלא מצליח להפיל את השלטון בכנסת או בקלפי מעביר את האחריות להפלת השלטון במיקור חוץ לבית המשפט העליון. זה רע לכנסת, ורע עוד יותר לבג"צ. כאשר שלושה שופטים בוחנים ברצינות מגוחכת את האפשרות להיכנס לנעליהם של שישה מיליון וחצי מצביעים במקום לדחות את העתירה בנימוק של חוסר שפיטות, הם פוגעים בכנסת ובעיקר בעצמם. הודעותיהם השבוע של עפר שלח ועמיר פרץ בגנות ההתערבות של בג"צ בסוגיה היו משב רוח מרענן של ענייניות. הלוואי שנתניהו היה נוקט כמוהו בעשור שעבר, הלוואי שגנץ ינקוט כמותו בעשור הבא, שיתחיל בשבוע הבא.
