טריק קולנועי ידוע של סרטי אימה מלווה תמונה פסטורלית במוזיקה עוכרת שלווה. ככה זה נראה השבוע בכנסת, בישיבות טרום-הבכורה של ממשלת נתניהו. התמונה הייתה ורודה ואופטימית: חלוקת תיקים, שבועות אמונים, צילום אצל הנשיא. אבל המוזיקה הייתה קודרת ודרמטית: פירוק, קריסה, בחירות מוקדמות. ככה יוצאת לדרך ממשלת נתניהו הרביעית: התמונה וולט דיסני, הפסקול אלפרד היצ'קוק.
מוזר קצת לתאר את זה כך, אבל הכנסת העשרים נפתחת באס"ק, אווירת סוף קורס. די היה לראות את פרצוף תשעה באב של אריה דרעי כדי להבין: קרוב לרבע מאה הוא תכנן את הקאמבק הגדול לשולחן הממשלה, וכשזו מגיעה, הוא מסתובב מצוברח לחלוטין. כמו ברפלקס מותנה, בכירי הפוליטיקאים התקוטטו על פירורי תיקים שאיש מהם לא יזכה להחזיק בהם תוך שנה-שנתיים. חוק המשילות הטרי, תוצרת ליברמן, אמנם מקשה מאוד על הפלת הממשלה ומבטיח לה חיים, אבל בסגנון של מחלקה גריאטרית. במתכונתה האנורקטית הנוכחית, היא תשרוד את ימי שני של האי-אמון רק כדי לחטוף מהלומות ברביעי עם החקיקה הפרטית.
ממשלות מחשבות בדרך כלל את קיצן לאחור: שר אוצר שמעריך את תוחלת החיים של ממשלה בארבע שנים יכול להרשות לעצמו צעדים לא פופולריים, כי עוד יהיה לו זמן לתקן. כשהוא לא פופולרי הוא רוצה שהכהונה תתארך ככל האפשר, וכך הנבואה מגשימה את עצמה. אבל פוליטיקאים שחוזים נפילה קרבה של הממשלה מפסיקים להתנהל כמו שרים ומתחילים להתנהל כמו בקמפיין: במקום לשתף פעולה בממשלה כשרי אוצר וחינוך, למשל, הם מתכתשים בפייסבוק כמנהיגי מפלגות מתחרות. גם במקרה הזה הנבואה מגשימה את עצמה. מי שלא מאמין, מוזמן לשחזר בזיכרונו את קרב הבוץ המתמשך שהייתה הממשלה היוצאת.
באופן מוזר, דווקא האדם שצריך להיות הכי מודאג בממשלה הוא הכי אופטימי. שר האוצר הנכנס, משה כחלון, משוכנע שהממשלה תשרוד יותר משחוזים לה. הוא כבר סגר עם שתי מפלגות אופוזיציה על תמיכה ברפורמות כלכליות שלו. כרגע הוא פרצוף מחייך אחד במחלקה של חולי דיכאון.
חלון ההזדמנויות נסגר
הנה טיפ להבנת פוליטיקאים: ככל שהם חוזרים יותר על התחייבות, כך קטנים הסיכויים שהיא תתבצע. נתניהו חזר השבוע לא פחות מארבע פעמים, מול המצלמות, על ההבטחה להרחיב את הממשלה. כשהמצלמות כבו, בחדרים הסגורים, ראש הממשלה היה מפוכח עד כאב ביחס לאפשרויות הפיצול. כמי שהתבזה פעמיים בניסיון לפרק את קדימה, אוסף אופורטוניסטים ללא רועה, הוא לא תולה שום תקוות בניסיון לגנוב כמה כבשים מהעדר הצייתן של ליברמן או לפיד. אין לו גם עם מי לעבוד: יועציו הפוליטיים התגלו סופית כערימת צ'קים חסרי כיסוי. הם התגאו תמיד בקשריהם הנהדרים עם ליברמן, אבל נרדמו בשמירה כשמתחת לאפם נרקם תרגיל מארץ התרגילים.
האפשרות לצרף את 'יש עתיד' נראית דמיונית, גם מצד החתן החילוני וגם מצד הכלה החרדית. הוא לא יצטרף לעולם לממשלה של יותר מ-18 שרים והם עדיין תאבי נקם.
גם התקוות שנתלו במחנה הציוני נראות כרגע לא ריאליות. מקור האופטימיות המופרזת ביחס להרצוג נעוץ בבלבול מצער בין רצונותיו של יו"ר האופוזיציה לבין אופיו. הרצוג רוצה להיכנס, זה ברור. אבל הוא פוחד מלבני, חושש מיחימוביץ' ומבועת מניסיונות מרד. הצלחתו בקלפי רק מרחיקה אותו מהממשלה. מי שלא נכנס לממשלת נתניהו בצוק איתן עם 12 מנדטים בסקרים לא ייכנס אליה עם מספר כפול מזה בכנסת.
אלה החדשות הרעות. החדשות הרעות יותר לנתניהו הן שחלון הזמן שלו כנראה נסגר. בכל יום שעובר התועלת השולית מהצטרפות לממשלה פוחתת והמחיר השולי עולה. בעוד חצי שנה זה יהיה קשה יותר מאשר היום, ובעוד שנה אולי בלתי אפשרי. ספק אם מלחמה תעזור: נתניהו עצמו היה זה שכיו"ר אופוזיציה במלחמת לבנון השנייה סירב להצעה להצטרף לאחדות, והצהיר ש"נתמוך בממשלה מבחוץ". מפלגות רצו להיכנס לממשלה בימים שבהם ישראל ניצחה במלחמות. מאז שהן נגמרות בתיקו, ראשי אופוזיציה נוטים לגבות בזמן מבצע ולדרוש התפטרות ברגע שהוא מסתיים בצליעה. שינוי כה דרמטי בהרכב הממשלה אירע בדור האחרון רק במקרה של שינוי דרמטי במדיניות, למשל כשהעבודה הצטרפה במקום מפלגות הימין לממשלת ההתנתקות של שרון. לנתניהו אין כרגע שום תכניות למהפך אידיאולוגי כזה.
שלא לדבר על מלחמת העולם הפנימית שתפרוץ כאשר שישה-שבעה שרים בליכוד ייאלצו לפנות את מקומם בממשלה. משונמכי הליכוד וזוטרי העבודה יהפכו את כל המהלך לבלתי כדאי.
מה שמשאיר אותנו עם ליברמן.
ליברמן? זה לא מי שטרק את הדלת עד שהמשקוף חישב להישבר? מי שכינה אך השבוע את ראש הממשלה רמאי ושקרן? יו"ר מפלגה בקואליציה הטרייה הסביר השבוע לנתניהו שבסוף, בעוד חצי שנה או שנה, לא תהיה לו ברירה אלא לעלות לרגל ליו"ר ישראל ביתנו, להציע לו חופש הצבעה בנושאי דת ומדינה, לבקש יפה סליחה ולצרף אותו במחיר גבוה.
