ההתייעצות הדחופה שהתכנסה בתשעה באב במשרד ראש הממשלה בנימין נתניהו בעקבות גזרות אירופה 2013 הייתה אולי העדות הטובה ביותר לפיצול האישיות של ממשלת ישראל. סביב השולחן הצטופפו, חרושי קמטים: ציפי לבני, שקוראת להקים מדינה פלשתינית כאן ועכשיו; נפתלי בנט, שמציע להתחיל לספח משטחי יהודה ושומרון; רה"מ נתניהו, שמזכיר מסכנות המדינה הדו-לאומית, וזאב אלקין, שבדיוק חזר מהר הבית. היא משוכנעת שבנט ואלקין דוחפים אותנו לבידוד בינלאומי, הם משוכנעים שהיא מסיתה את העולם נגד ישראל. דיון נעים.
בתווך יושב ראש הממשלה: דומה שהסכיזופרניה המדינית מוצאת את ביטויה בראשו של נתניהו. לפעמים לא ברור אם הוא ימני שאימץ רטוריקה שמאלנית או שמאלני שמשתמש בביטויים ימניים. במשך ארבע שנים ניסה העולם לנחש את התשובה, אך בסוף התעייף. במשך ארבע שנים דנו בכך גם העיתונים בארץ, בסוף השתעממו מזה ועברו הלאה.
החלטת האיחוד האירופי מהשבוע תשפיע יותר בתוך ישראל מאשר מחוצה לה. עוד יותר משהיא בעייתית לנתניהו, היא בעייתית ליאיר לפיד. עיסוק מדיני מופרז פותח את התפרים של הקואליציה בעיתוי רגיש, וגם את אלה של מפלגתו הדיקטטורית. היה צריך לשמוע השבוע ברדיו את השר יעקב פרי, מבכירי 'יוזמת ז'נבה', מקריא באופן מגושם מדף המסרים של יש עתיד, שמאשים את האירופים בפגיעה במאמצי השלום. פרי לא היה עובר פוליגרף על ההצהרה שקריין, והוא לא ישמש כקריין עוד זמן רב.
מילא לפיד, אבל לאן ילך נתניהו? בינתיים, נראה שלשום מקום מיוחד. הוא לא יבנה ביהודה ושומרון; שלשום, בסיוע שר הביטחון משה (בוגי) יעלון, הוא עיכב בנייה של עוד חמישים יחידות דיור. מצד שני, הוא גם לא נראה בדרכו למהלך מדיני דרמטי. המתיישבים זועמים עליו בגלל ההקפאה, הנשיא שמעון פרס מאוכזב ממנו בגלל הקיפאון. בשיחות סגורות אומר הנשיא שבמשך שש שנים האמין לנתניהו. עבר לו.
שלי יחימוביץ' שיגרה אתמול לראש הממשלה מכתב ובו הציעה רשת ביטחון פרלמנטרית אם ילך למהלך מדיני משמעותי. נתניהו בוודאי מלמל לעצמו: "לא תודה". רק זה חסר לו: המרת דת מדינית וכלכלית בכרטיס אחד. מבחינתו, זה כמו להתנצר ולהתאסלם בבת אחת.
נתניהו ישמח לשמוע דברים אופטימיים יותר דווקא מאגפי מרצ. לפני כמה ימים הופיעו בפני פורום של פעילי שמאל בכירים אלון ליאל ואלון פנקס, שני בכירים בדימוס בשירות החוץ עם דעות יוניות. לדברי נוכחים בדיון, ליאל ופנקס השמיעו שם הערכה הרבה פחות שחורה מהנהוג ביחס למצבה המדיני של ישראל. הם הסבירו שבציבור הרחב באירופה ובקרב צעירי ארה"ב יש לישראל בעיה קשה, אבל את הממשלות הנושא הפלשתיני לא מעניין, וקשרי העסקים והנשק עם ישראל דווקא כן. המעמד המדיני של ישראל איתן, סיכם ליאל.
מלחמת שלושה עשורים
בבחירות לרבנות הראשית, ביום רביעי הקרוב, לא יתמודדו רק תשעה רבנים. בהצבעה החשאית יוכרע גם עתידן של שתי מפלגות: הבית היהודי וש"ס. קרב של כמעט שלושים שנה על השליטה במפה הפוליטית, בתקציבים וביהדות הישראלית יגיע לשיא בלובי של מלון זול בירושלים.
האיבה שרוחשות שתי המפלגות לא החלה בנאום ה"עמלק" ממוצאי שבת האחרונה או ב"בית של גויים" – ואפילו לא בהפגנות המתיישבים מתחת לביתו של הרב עובדיה יוסף לאחר הסכמי אוסלו.
מאז סוף שנות ה-80 לקחה ש"ס מהמפד"ל ההיסטורית את תפקידה כלשון המאזניים של המפה הפוליטית, לקחה לה את הציבור המזרחי והמסורתי, ואחר כך גם את התיקים בממשלה ואת השליטה בדת וברבנות. לא במקרה משרדי הפנים והדתות היו חביבים במיוחד על הרב עובדיה: אלה המשרדים שהיו בבת עינו של אברום בורג הזקן. אפילו את החקירות הפליליות, התמחות מפד"לניקית בשנות ה-60 וה-70, לקחה ש"ס לעצמה.
בבחירות האחרונות נפל דבר: בפעם הראשונה מזה 25 שנה, הבית היהודי השיגה יותר מנדטים מש"ס. נפתלי בנט הבין היטב את המשמעות, והלך על ברית עם לפיד. בניגוד להסבריו, הברית הזו לא הייתה בדיעבד כדי למנוע את השלכתו לאופוזיציה – דבר שלא אפשרי מתמטית – אלא מהלך מלכתחילה שנועד לרשת את ש"ס ולהחזיר עטרה סרוגה ליושנה. לפיד דרש לזרוק את ש"ס מהממשלה, אבל בנט הוא שהשליך אותם בפועל.
לכן, כשהרב עובדיה אמר על הרב דוד סתיו ש"האיש הזה מסוכן ליהדות", הוא התכוון בעצם לבנט. ש"ס שמה את כל יוקרתה המועטה וכובד משקלה הפוחת על מסע קטלני לחיסול סיכוייו של מנהיג רבני 'צהר'. בחירה בו ולא ברב דוד לאו תהיה, בהתאמה, ההישג הפוליטי החשוב ביותר בדור האחרון של הציונות הדתית נגד החרדיות.
בעצם, לא של כל הציונות הדתית. הבחירות לרבנות חשפו את עומק הפילוג בתוך הבית היהודי, שמחציתו מתנגדת לסתיו ומקדמת במרץ שני רבנים סרוגים אחרים, יעקב שפירא ואליעזר איגרא. זה יישכח אם סתיו ייבחר לתפקיד, זה ייזכר בכל יום ויום אם יפסיד.
הבית היהודי ישרוד הפסד במקצה האשכנזי – מה שאי אפשר להגיד על תבוסה של ש"ס במקצה הספרדי. בעצם, היא כבר הפסידה: בבחירות לא הצליחה המפלגה למנוע את ריצתם של אמנון יצחק וחיים אמסלם, שלשום היא נכשלה במניעת ריצתו של הרב ציון בוארון. הרב עובדיה יוסף עדיין אהוב ונערץ, אבל חצרו מעוררת שנאה בכל אגפי הציבור הספרדי-חרדי.
אומרים שאת בוארון מריץ הרב הראשי היוצא שלמה עמאר, תאב הנקם באריה דרעי. מה שבאמת מריץ אותו הוא המיאוס ממשפחת יוסף, מתככיה, מהכשריה ומחקירותיה. נעיצת הסכינים המשפחתית עד לרגע האחרון הייתה יוצאת דופן אפילו בקנה המידה של רחוב הקבלן.
אם בוארון או אליהו ייבחרו, ש"ס תאבד את המאחז הממלכתי האחרון שעוד נותר לה, ודרעי יידרש לענות על שאלות קשות מאוד. חמור מכך: אי בחירתו של יצחק יוסף תשאיר את הרב עובדיה בלי יורש ברור ואת בניו בלי היכולת לתחזק את מפעל הכשרויות המשגשג שלהם. אם לאו ויוסף ייבחרו, יתברר סופית שהבית היהודי איבד את השליטה על החיים היהודיים בישראל.
חשאיות ההצבעה מקשה מאוד על כל ניסיון לנחש את התוצאות. לסיכויי הרב סתיו ובוארון מוסיפה העובדה שהרב עמאר מינה עשרה תומכים מובהקים שלהם לגוף הבוחר, במקום שהרב האשכנזי יונה מצגר ימנה את תומכי יוסף ולאו.
מצגר, ביזיון שכמותו, נבחר כנציג החרדים המובהק, והוא איבד את יכולת המינוי בגלל שנחשד בשחיתות. כך שאם סתיו ובוארון ייבחרו בהפרש קטן, אפשר יהיה לקבוע שש"ס ויהדות התורה אכלו את הדייסה שבישלו, בתבשיל עקום.
