"הוא כבר מזמן לא משלנו", נאנח דוד ביטן; "הוא שכח מאיפה בא", ירתה מירי רגב. לרגע נשמע שבתלונותיהם על נאום הנשיא בפתיחת כנס החורף, השניים מהדהדים בדיחה ישנה שדווקא הנשיא אוהב לספר על נסיכים רביזיונסטיים שסטו מהדרך שמאלה: "הוא בא מבית טוב, אבל מזמן לא ביקר בבית".
האם גם ריבלין מזמן לא ביקר בבית? ומי נטש את מי לאנחות, הנשיא או הליכוד?
לפני התשובה, כמה עובדות חשובות: ריבלין, צריך להזכיר, היה מועמד הליכוד לנשיאות אבל נבחר אליה למרות הליכוד. הסיעה הסכימה בשתיקה להדחתו מכס היו"ר, ולפי כל הערכה, למעלה ממחצית מחברי הסיעה ההיא העדיפו מאחורי הפרגוד להצביע לשטרית או לדליה איציק, כולל כמובן ראש הממשלה. ריבלין נבחר לנשיאות בקולות הבית היהודי ויש עתיד; אם היה צריך להסתמך על סיעתו שלו היה היום יושב לצד בני בגין בשיפולי המליאה, במקרה הטוב.
כשלוקחים בחשבון שמאז נערכו בחירות ויותר ממחצית הסיעה לא כיהנה אז בכנסת, מגיעים למסקנה שהליכוד הנוכחי והנשיא הנוכחי לא יכירו זה את זה ברחוב, בטח לא חייבים דבר זה לזה.
ועדיין, נאומו החריף והמריר, גם אם לא חמוץ, הדהים את שומעיו. שנים רבות לא נשמעה כאן מתקפת מחץ כזו על קואליציה מצד בית הנשיא. רק עזר ויצמן שהציע לעצור את אוסלו בשיא פיגועי ההתאבדות השמיע, אולי, ביקורת דומה.
לו שמעון פרס היה עדיין יושב על כס הנשיא, ספק רב אם היה משמיע דברים כאלה. הוא סיכל במו ידיו מתקפה ישראלית באיראן, אבל בנאומיו הסתפק בדרך כלל בתמיכה ברעיון שתי המדינות, לא יותר. כשהציע ב-2013 לחדש את המו"מ עם הפלסטינים בניגוד לעמדת הממשלה, הוא הותקף בשצף קצף בליכוד: "הנשיא לא יכול להתריס כלפי ממשלה נבחרת במדינת ישראל. עם כל הכבוד לאישיותו, מנהיגותו והנהגתו, הוא כנשיא לא יכול להתערב. הוא דמות מאחדת בעם והוא חייב להתעלות מעל המחלוקות". הדובר: ח"כ דאז ראובן ריבלין.
כל הלילה שלפני, כמאמר הקלישאה, דלקו האורות בדירת הנשיא ברחביה. ריבלין ידע היטב לאן הוא נכנס. אפשר לא להסכים עם התוכן ועדיין להעריך את האומץ לוותר ביודעין על הנכס הנשיאותי היחיד, חוץ ממתן חנינות, והוא הקונצנזוס. והוא ישלם מחיר: לא בכתובות נאצה ממוחזרות, אלא באובדן בסיס תמיכה משמעותי בימין.
אפשר להעריך את האומץ ועדיין לתהות אם נשיא מדינה אמור להכריז על נתניהו כשליט שהוא גם קורבן; להשתלח ביוזמות השרים בנט ולוין לשינוי בית המשפט העליון; להיכנס חזיתית בסיעת הליכוד ולהכריז, לא בשמה, שהיא לא ממשיכת בגין וז'בוטינסקי אלא בזה להדר הז'בוטינסקאי. אפשר, למשל, לתהות, האם בעיצומם של ימי ההתנתקות היה נשיא מעז לנזוף בליכוד שזנח את עקרונות בית"ר?
ריבלין מתעב את הכיוון שאליו נתניהו הולך. הוא חושד שידי קמפיין הליכוד מאחורי המתקפות הנמשכות עליו ברשתות החברתיות. השבוע נתניהו הקפיד שלא להגיב או לתדרך בעקבות נאום הנשיא. את דעתו על נאום קודמו הוא חיווה בכך שלא התייחס אליו ולו במילה. היחסים ביניהם גרועים מנתק, כי נתק סופו להסתיים. אבל הם מקיימים את הפגישות שמחייב הפרוטוקול בקור מקפיא ורשמי. לא יותר ולא פחות. שניהם מיישמים את הכלל הנושן של אריק אינשטיין: "מהאיש הזה אפילו אל תתעלם".
מת בנשיקה צרפתית
איומיו של דוד ביטן לפזר את הכנסת על החוק הצרפתי נתקלו בפיהוק של השותפות לקואליציה. ראש ממשלה שהודיע שהוא פוסל עצמו מלדון ביוזמה בגלל ניגוד עניינים לא יילך לבחירות על אותו מהלך. באופן דומה אפשר גם להעריך שהחוק לאיסור על המלצות משטרה לא ישנה דבר גם אם יאושר בכנסת. הקואליציה הגיע לשלב של ההשלמה העייפה של זוגות בגיל העמידה: הם כבר רבו בשביל כל החיים, אז גם אם הטונים גבוהים, אין התרגשות ואין חשש לפירוק החבילה.
הכנסת הנוכחית תזכה כנראה לראות את רגע ההכרעה של היועץ המשפטי לממשלה. תקציב 2019 שיאושר בחודשים הקרובים מבטיח שרק נסיבות חיצוניות אלימות יובילו להקדמה משמעותית של הבחירות.
השבוע, דווקא בישיבת הסיעה של הבית היהודי, העלה חבר הכנסת ניסן סלומיאנסקי רעיון שמייתר את החוק הצרפתי. חוק חסינות חברי הכנסת, הסביר, מאפשר לנתניהו לבקש למנוע את העאמדתו לדין. אחת העילות לכך היא העמדה לדין בהפליה ולא בתום לב. מה יקרה אם מתישהו ב-2019 יחליט היועמ"ש על העמדת ראש הממשלה לדין. נתניהו, בתגובה, יודיע שלאור הרדיפה עליו, ההדלפות, ליאור חורב ומה לא, הוא מבקש לשמור על חסינותו. בועדת הכנסת יש רוב לקואליציה; כך גם במליאה. ההצבעה גלויה. מורא המצביעים יכול להבטיח לו את ביטול האישום הפלילי.
זה רעיון מצית דמיון, חומר לסדרה פוליטית, אבל במציאות בעייתי. בג"צ כבר ביטל בעבר החלטות של הכנסת לשמור על חסינותו של אחד מחבריה בגלל היעדר סבירות. אבל המהלך הזה מדגים מה צפוי כאן אם נתניהו יועמד לדין. אף פעם לא הועמד כאן לדין ראש ממשלה שנהנה מבסיס תמיכה מוצק ונלהב. בכיר בליכוד העריך שהרחובות יבערו. לא בטוח שהוא טועה.
אחוז בעתה
מה אדם מעדיף? לראות בחורבן יריבו או להציל את עצמו? אריה דרעי נתן השבוע את תשובתו המהדהדת: שימות היריב.
אל לשכת ראש הממשלה הגיע סקר ובו שתי בשורות מדאיגות: ש"ס מתנדנדת מתחת לאחוז החסימה, ישראל ביתנו רק מנדט מעליו. נתניהו עשה חשבון פשוט והגיע למסקנה שיחד עם הפילוג המסתמן בבית היהודי, הימין עלול להפסיד 300,000 קולות, מותרות שאפילו המחנה השליט בארץ לא יכול לאפשר לעצמו.
וכך נולדה היוזמה להורדת אחוז החסימה. למרבה האירוניה, אחוז החסימה הועלה ב-2014 בגלל אותן מפלגות בדיוק: ליברמן שקידם בגלוי, ודרעי שדחף מאחורי הקלעים כדי למנוע מפלגה מתחרה של שנוא נפשו אלי ישי.
עכשיו דרעי חש את מגעו הצונן של אחוז החסימה, אבל השנאה עדיין כשהייתה. כשראש הממשלה החל לגשש בדבר האפשרות להוריד שוב את אחוז החסימה כדי לסייע לש"ס, דרעי נעלב שלוש פעמים: ראשית, שלא עודכן. שנית, שהוא מוצג כמסכן הזקוק לקביים חוקיות. שלישית, שמא הברית נתניהו-ישי מתחדשת. הוא מיהר להודיע ש"נתניהו תקע לנו סכין". דרעי הוא האיש מהסיפור שזכה יום אחד לביקור של פיה טובה שהציעה לו לבקש כל שעולה על נפשו, בתנאי אחד: ששכנו יקבל פי שניים. אם כך, תוציאי לי עין אחת, ביקש.
(פורסם במקור ראשון)
