אם ההיסטוריה חוזרת על עצמה בפעם הראשונה כטרגדיה ובפעם השנייה כפארסה, איך אמורים להתייחס לפעם החמישית? והשישית? והמאה? אולי כקומדיית מצבים.
הדיווחים השבועיים על פריצת דרך בנושא האחדות מזכירים את הנהג הישראלי שרכבו עומד בצומת, מימינו ומשמאלו נהגים עצבניים לא פחות, וכולם מחכים שהאור ברמזור כבר יתחלף מאדום לירוק. גז, ומיד ברקס. גז, ברקס, אבל האור עדיין אדום.
הרצוג ונתניהו ממשיכים לשוחח: פה רבע שעה בטלפון, שם כמה דקות בשולי אזכרה ממלכתית, כאן עשר דקות בתום פגישת העדכון החודשית. פרטי ההצעה מוכרים עד כאב: שמונה תיקים, חוץ, כלכלה, חקלאות, נגב גליל, עבודה ועוד שלושה שברירי מיניסטריונים.
הבעיה איננה התיקים, והתובנה מהחודשים האחרונים היא שגם מוסדות העבודה אינם הבעיה: באופן אבסורדי, יותר קל להעביר את ההצעה המצומקת הנוכחית על פני ההצעה הנדיבה שהייתה על השולחן טרם כניסת ליברמן, וכללה גם את תיק הביטחון. כיסי ההתנגדות התכווצו כי רבים מפעילי העבודה חושבים שהרצוג דרדר את המפלגה לשפל כזה, שכבר לא באמת משנה אם תגווע באופוזיציה או ליד שולחן הממשלה.
הבעיה היא שהרצוג לא יכול להרשות לעצמו להיכנס ללא הישג כלשהו, אפילו מינימלי, בתחום המדיני, הישג שנתניהו מסרב להעניק. כמה תקוות תלה הרצוג בלויית פרס: במפגשים של בכירים ערביים ומערביים כשבתווך נתניהו והוא, רוקחים ועידה בינלאומית. מה שיצא מזה בסוף הוא שני משפטים אומללים שהוחלפו בין ראש הממשלה ויו"ר הרשות הפלסטינית, אבל אפילו לא מבט אחד. נתניהו העדיף לדבר עם עריקאת, ואבו מאזן עם שרה, מאשר ליצור קשר עין. לא אלה החומרים שמהם עשויה פריצת דרך מדינית.
להרצוג כבר אין מה להפסיד מכניסה לממשלה: על הכבוד העצמי הוא כבר הזדכה זה מכבר, ואת ראשות המפלגה יאבד בסבירות גבוהה בקיץ הקרוב. לנתניהו דווקא יש: לצד היתרון שיש לצירוף העבודה (למשל: החזרת כחלון ובנט למימדיהם הטבעיים; ביטול המס על דירה שלישית), הכנסת מיכאלי ושפיר לקואליציה תפגע בנתניהו בימין ועשויה להיות זמנית מאוד: בתוך כמה חודשים ייבחר יושב ראש חדש שימהר להוציא את המפלגה מהממשלה.
הסיבה העיקרית נמצאת בוושינגטון: אם נתניהו עדיין מודאג מאווירת סוף הקדנציה שמשתלטת על אובמה, ועידה בינלאומית ושר חוץ יוני יכולים לעזור לו ב-73 הימים שבין הבחירות באמריקה וכניסת נשיא חדש לבית הלבן. אבל בינתיים זה לא מדאיג אותו מספיק כדי לצרף את המחנ"צ או שרידיו המפוחמים לממשלה.
למעשה, ייתכן שהמצב המועדף על נתניהו הוא דווקא זה הנוכחי: הרי כלל ידוע הוא שעדיפה ממשלה הומוגנית וצרה על הטרוגנית ורחבה, ממש כמו שעדיף להיות רזה ושרירי מאשר שמן ורופס. מה רע בממשלה יציבה של 66 ח"כים, כשמפלגת האופוזיציה הראשית נוקשת כל הזמן על החלון? ממש כמו שנתניהו מנופף מעל תאגיד השידור הציבורי בחרב הסגירה, הוא מנופף מעל השותפות בחרב העבודה. הוא הרי אלוף העולם בהחזקת כל הכדורים באוויר.
תורם לכך גם הרצוג, האיש שלעולם איננו מסוגל לומר "לעולם לא". חמישה ראשי אופוזיציה היו לנתניהו, ולא היה לו נוח מזה הנוכחי. בנכונותו הנצחית לשקול ולדון ולהתחבט הוא מסייע לתחזוק גל השמועות האדיר. לא את תיק החקלאות צריכה העבודה לבקש, אלא את תיק החלכאות.
