גם רואי ורודות סדרתיים, אופטימסטים חסרי תקנה, צריכים להכיר במציאות הבלהות שהולכת ומתבררת אחרי חודש של מנדט-סרק אצל נתניהו ושמונה ימים שבהם המנדט חונה בכחול לבן: הבחירות השלישיות כבר כמעט כאן. תאריך כבר יש, 3 במרץ 2020. בשתי הסיעות הגדולות כבר נערכים סיעורי מוחות ראשונים לקראת הקמפיין שיהיה. מה שמתרחש בחדרי המשא ומתן, התחוור השבוע, איננו ניסיון הקמה, אלא ניסיון הפלה, הפלת האחריות על ההליכה השלישית לקלפי בתוך 11 חודש.
השבוע החל הקמפיין: כשכחול לבן מתעקשת לא לזוז מדרישתה לפירוק הבלוק היא מעמידה במרכז גם הפעם את נושא ההדתה. כששר המשפטים נושא נאום חסר-תקדים נגד צמרת משרדו וכשנתניהו משבח את מפגיני פתח תקווה, הם מסמנים שהדיפ סטייט יככב גם הפעם בשלטים. פרשת פילבר שהפכה לשערוריית אוריך מעמיקה עוד יותר את התהום שבין שתי המפלגות הגדולות. רוח הפיוס הלאומי ששרתה לרגע אחרי הבחירות התאדתה. הנה דוגמא קטנה: ונאמר שיגיעו לסיכום על אחדות, מי יהיה שר המשפטים? רק על השאלה הקטנה הזו המו"מ יכול להתפוצץ. בקצרה, הבחירות יהיו על השאלה מאיזה תסריט מפחדים הישראלים יותר: מדינת הלכה, או מדינת משטרה.
אם זה לא מספיק, היועץ מנדלבליט נשמע גם השבוע נחוש מאוד להכריע בתיקי נתניהו בתוך זמן קצר מאוד. במונחים פוליטיים, רגע ההחלטה שלו יהיה וידוא ההריגה לממשלת האחדות. כרגע, נתניהו וגנץ יכולים עדיין לשבת בחדר ולהתווכח האם מתווה הנשיא יופעל בזמן הגשת כתב האישום או בתחילת המשפט. אבל ההחלטה הצפויה, אם תיפול תוך כדי ששת השבועות הקרובים, היא הרגע שבו ויכוח על עיפרון הופך לויכוח על עיקרון. עמדת המוצא של גנץ לא תאפשר לו אפילו לנהל מו"מ עם נתניהו.
כבר עכשיו, הטקסטים שנשמעים מפי גנץ ונתניהו אינם עוד אמירה לצורכי מו"מ. הם משקפים אמיתות שבלתי אפשרי כמעט יהיה לסגת מהן. היה חלון זמנים כזה, בשתי הפגישות אצל נשיא המדינה. אז אפשר היה לסגור אחדות עם רוטציה בתוך יומיים. יועצי גנץ הפצירו בו לסגור כאן ועכשיו על אחדות. אבל המומנטום פוספס, גנץ נכפת בידי שלושת שותפיו ונתניהו נשאב בידי האגף הרדיקלי של מתנגדי הפרקליטות. האחד לא מצליח להתנתק מיאיר לפיד, והשני – מיאיר נתניהו.
מפגש גבולות בין דרמה, פארסה וסאטירה
שני תסריטים כמעט-בדיוניים הם כנראה המוצא האחרון מבחירות. בשניהם הכוכב הראשי הוא אביגדור ליברמן. התסריט משמאל תמיכה של ליברמן וחלק מהרשימה המשותפת בממשלה בראשות גנץ. זה מימין – הצטרפות של נתניהו לממשלת ימין-חרדים.
שתי האפשרויות הקלושות נשענות על שאלה יסודית יותר: מה הדבר הכי גרוע בעיני ליברמן? בחירות חדשות, או המשך כהונתו של נתניהו? בכחול לבן סבורים שמי שבתוך שנה עזב ממשלת נתניהו אחת, סיכל הקמת ממשלת נתניהו שנייה ומנע הקמת ממשלת נתניהו שלישית עשוי ללכת עוד צעד קטן אחד ולוודא שהמובילים מגיעים לבלפור. כן, גם אם זה כולל שיתוף פעולה מסוים עם מי שהגדיר באנינות אופיינית "רשימת הבוגדים".
בכירי כחול לבן ששוחחו עם יו"ר ישראל ביתנו התרשמו שליברמן לא יתחיל לשקול את האפשרות לפני שיווכח שבכלל יש לו היתכנות. אם מהלך כזה יירקם בחשאי מעאידה תומא סולימאן דרך סתיו שפיר ועד אביגדור ליברמן, ואז יקרוס בגלל כמה מצפוניסטים בכחול לבן, התוצאה תהיה הרסנית לכל המעורבים. לפי המתרחש בכחול לבן, הסיכוי איננו גבוה: משה יעלון נתן אור ירוק לשימוש פומבי בשוט הזה אל מול הליכוד, אבל בישיבת הסיעה השבוע חברו לתל"ם יועז הנדל קרא לפסול פומבית את האפשרות לממשלה בקולות אנטי ציוניים שכן "יש לנו אידיאולוגיה". אתה לא היחיד בחדר שהצטייד באידיאולוגיה, ענה לו יאיר לפיד בטון הסרקסטי שהוא שומר בדרך כלל ליריבים.
מנגד, בימין נובטת לה תקווה הפוכה: ליברמן, גורסים הגורסים, אמנם מעוניין לחסל את נתניהו, אבל לא במחיר התאבדות. מצבו הפוליטי עכשיו הוא חלומי ומושלם, ובחירות חדשות יכולות רק להחליש אותו. לו החליט לחסל את נתניהו מדוע הודיע השבוע פומבית על סיכול היוזמה חוסמת-נתניהו, מניעת כהונת רה"מ תחת כתב אישום?
אם בחירות שלישיות זה הדבר הגרוע ביותר, כפי שליברמן טורח להזכיר, ואם יקבל חוק גיוס, ביטול חוק המרכולים, וטו על חקיקה דתית וכבונוס עבורו – גם כהונת נתניהו תחת כתב אישום ללא חסינות, האם עדיין יגיד לא? תזכורת: ב-2016 ליברמן תיעב את נתניהו לא פחות. הוא כינה אותו "שקרן, רמאי ונוכל" ובתגובה ספג מטר גידופים דומה. אחרי שבועיים, כדי לסכל את כניסת המחנ"צ, ליברמן נכנס לממשלת נתניהו.
אם כך יקרה, זה יהיה מפגש גבולות בין דרמה, פארסה וסאטירה. האיש שהתנתקותו מגוש הימין-חרדים הקדימה את הבחירות הקודמות וכפתה את הבחירות האחרונות ישוב פתאום לבסיס האם? האיש שקרא לתלות את טיבי כמו בנירנברג יהיה תלוי באצבעו כדי להתמנות לשר הביטחון? בדצמבר יתברר אם אחד התסריטים האלה עבר את הלקטור ליברמן או יישלח על ידו לגריסה בטענה למופרכות-יתר.
מחאות הווטסאפ
שתי מחאות שונות מאוד נרשמו השבוע במרחק של ארבע מאות קילומטר: בלבנון הביאו ההמונים להתפטרותו של ראש הממשלה חרירי; בפתח תקווה הגיעו 5,000 איש להפגנה בעד ראש הממשלה נתניהו.
אין שום פרופורציה בין מספרי המפגינים שם וכאן וגם למרבה המזל לא בין מצבן של שתי המדינות, אבל יש בכל זאת קו אחד שמחבר ביניהן: קו טלפון. המחאה בלבנון פרצה בגלל כוונה של הממשלה להטיל מס של עשרים סנט ביום על שימוש בווטסאפ. מה שלא עשו שנים של ממשל משותק ומושחת עשתה החלטה אחת. עשרה ימים (ושני דולר) אחר-כך התפרקה הממשלה.
להבדיל, גם החיטוט המשטרתי בווטסאפים של מנהלי קמפיין הליכוד עורר בימין הישראלי ובחלקים נרחבים בציבור אי נוחות קשה. רוב אזרחי ישראל לא נוהגים להטריד עדי מדינה למחייתם, אבל אף אחד לא רוצה שחוקרת תיקח לו את הטלפון, תפתח את הווטסאפ ובתנועת אצבע תתחיל לגלול לאחור את חייו. במקום לדון במעשה הבעייתי ביותר של ראשי הקמפיין מתחת לביתו של שלמה פילבר, הפרשה התהפכה על הראש של המשטרה.
בברזיל, לפני כמה שנים, התפתחו מחאות ענק אחרי שיתוק של הווטסאפ לשלושה ימים בהוראת בית משפט. באמריקה של אובמה התחוללה סערה מושלמת כאשר התברר שהממשל הדמוקרטי ניטר את המכשירים של עשרות מיליוני אזרחים. המשותף לכולם הוא שטלפון הוא גירסת הדור הנוכחי ללחם: מוצר יסוד שבלעדיו אי אפשר לחיות. בניגוד ללחם, שרק מאפשר לחיות, הטלפון הוא החיים עצמם, ממכשיר איכון דרך יומן אישי ועד לתיבת סודות. כל ניסיון למשטר אותו, להגביל אותו או לפרוץ אליו הוא דריכה על מוקש נעל.
רוח התקופה הפלגנית מחייבת לבחור צד. אבל האם אפשר עדיין להתנגד להצקות לעדי מדינה בידי מפלגת השלטון, ובאותה נשימה להתנגד בתוקף לחדירה בלתי חוקית של המשטרה לטלפונים של חשודים? לדאוג עמוקות מהאכיפה הבררנית של המשטרה והפרקליטות בלי לסבור שמדובר בשטאזי וגסטפו? לחשוב שתיאוריות קונספירציה הזויות על רצח רבין לא צריכות להישמע בהפגנות של הליכודניקים, ועדיין לתהות איך אוניברסיטה מאיימת לפגוע בפרנסתו של דוקטור שהשמיע דעה חוקית? לעמוד על זכותה של המשטרה לחקור ולהתנגד בתוקף לנטייתה של הפרקליטות להדליף? סקר שנערך השבוע העלה שרוב הציבור היהודי תומך – בשיעורים עצומים – בנקודות העקרוניות שהעלה השר אוחנה: 56% מסכימים שיש פרקליטות בתוך פרקליטות שפועלת כשחקן במערכת הפוליטית; 67% סבורים שחובתו של השר לומר את דעתו; 77% דורשים פוליגרף לעדי המדינה. את הסקר, אגב, ערך מכון הסקרים של אחד, שלמה פילבר.
דלתות מסתובבות
אם יהיו בחירות נוספות, האם איילת שקד בכלל תתמודד בהן? בחורף היא הייתה בבית היהודי, באביב בימין החדש, בקיץ בימינה. אבל כיוון שגם הרשימה הזו התפרקה, האפשרות של ארבע רשימות בשנה היא יותר מדי. דלתות הליכוד חסומות עד להודעה חדשה, האפשרות לרוץ שוב בימין החדש – מה שבנט רוצה מאוד – איננה קוסמת לה כלל ועיקר, שיתוף פעולה עם החרד"לים וכנראה גם בן-גביר הוא מיזם חסר פופולריות ועתיד. היא שוקלת להתמודד על ראשות הבית היהודי מול רפי פרץ, אבל למה שזה יתנדב מיוזמתו לוותר על הכיסא? יועץ שוחר טובתה היה מציע לה לקחת פסק זמן בחוץ, לעשות כסף, להתפקד לליכוד ולהתמודד בבחירות שלאחר מכן בלי טובות וקיצורי פז"ם מאף אחד.
ב-2021 משה כחלון לא יהיה חבר בכנסת או בממשלה. כך מבין כל מי שמדבר איתו בתקופה האחרונה. היו"ר של כולנו ז"ל שהוא שר האוצר זו הקדנציה השלישית ברציפות יישאר במשרד האוצר כל עוד אין ממשלה, מה שיכול להימשך עד עמוק אל תוך הקיץ הקרוב. כחלון כמעט נעלם מהמכ"ם הציבורי מאז הבחירות באפריל ונגוז לגמרי אחרי בחירות ספטמבר. המוטיבציה שלו לחזור ולעסוק בפוליטיקה שואפת לאפס. אשתקד הסביר שעדיף להיות עצמאי במפלגה שלו ולא שכיר בליכוד. עושה רושם שבשנה הבאה יגיש מכתב התפטרות.
