שנתיים לספירה
ב־20 בינואר 2029, בשעת ערב מוקדמת, יתיישב אדם חדש בחדר הסגלגל בבית הלבן. מול המצלמות, כמיטב המסורת בעשור האחרון, הוא יחתום על שורה ארוכה של צווים נשיאותיים שישנו בן־רגע בחדות את מסלולה של נושאת המטוסים האמריקנית הגדולה.
אם הוא יהיה דמוקרט, והסיכויים לכך עומדים עכשיו על 50 אחוז לפחות, בערימת הדפים שיגישו לו עוזריו יופיעו, כנראה, הכרה במדינה פלסטינית, איסור הכנסת סחורות מההתנחלויות, עיצומים על שורה של פוליטיקאים ישראלים מהימין, ועוד היד נטויה.
מדהים לראות עד כמה אין כל קשר בין מסע הבחירות העלוב וחסר התוכן שמתנהל כאן בחודשים האחרונים ובין ה־נושא של הכהונה הבאה: ההתנגשות החזיתית המתקרבת בין ישראל לעולם בנושא הפלסטיני. זו ירושתו השטנית של הצורר יחיא סינוואר, שבמותו ציווה את החזרת הנושא אל מרכז השולחן הבינלאומי בדיוק ברגע שישראל התרוקנה מתומכים בהקמתה של מדינת טרור אסלאמית עוינת ליד כפר סבא, לנוכח הניסיון המר מכפר עזה.
היחיד שהציע משהו כזה הוא אביגדור ליברמן. תוכניתו להכנסת כוחות ירדניים לשטחי יהודה ושומרון היא, בעיניי, טעות מרה ושגיאה איומה, אבל הוא מבין לפחות שישראל חייבת ליטול יוזמה, ולא להמשיך לשוט בשלווה אל הקרחון. איזנקוט מיטלטל בין ביקורים בגוש עציון לבין ביטול מהלכי סמוטריץ' ביו"ש, ובקואליציה מציעים לדבוק בכיוון הנוכחי – עוד דונם ועוד עז – בתקווה שהעולם יתרגל.
"זו לא גזירת גורל", אומר לי גורם שיודע דבר או שניים ביחסי ישראל־ארה"ב. "גם ממשל דמוקרטי, עוין, לא ימהר להסיר את הווטו האוטומטי במועצת הביטחון או להכיר במדינה אם נהיה במסלול יציב וחיובי". הוא, למשל, מבכה את ביטול הסיפוח בתוכנית המאה של טראמפ, שבהיעדרו ניסיונות ההתיישבות מתפרסים על כל השטח במקום לקבל לגיטימציה להחלת ריבונות.
אבל כלפי העתיד, הוא אומר, הסיפור הוא עזה. שם הכל התחיל, ושם הכל יוכרע. תוכנית טראמפ שהביאה לסיום המלחמה היא הישג משמעותי שחובה להיצמד אליו, מפני שהיא הראשונה שמנסה לנתק את השטח שבין הירדן לים ממתווה אוסלו. יו"ש ועזה כבר אינן מחוברות, הרש"פ מוחלפת בשלטון אחר, גבולות 1967 מומרים בנוכחות ישראלית ברצועה, ובעיקר האו"ם מסולק לטובת מועצת השלום. עזה משתקמת, מפורזת, לא רש"פית ולא חמאסית, יכולה להיות מה שימנע מהעולם לנסות שוב את אותה טעות ביו"ש של שנות ה־90, בתקווה לקבל הפעם משהו אחר. הסעיף הראשון בתוכנית טראמפ כולל מה שאוסלו וגרורותיו מעולם לא כללו: דה־רדיקליזציה. לישראל תמיד יהיה השוט הזה לנופף בו נגד כל נסיגה, והעולם לא יכול להתנגד לכך.
הבעיה היא שהכל תקוע. האמריקנים מתוסכלים עד אימה מההתנהלות של ישראל ברצועה, אבל האמת היא שלא יכלו לבחור עיתוי גרוע יותר להשקת תוכניתם: בדיוק ב־27 באוקטובר 2025, בפתחה של שנת בחירות. חודשיים חלפו עד שהושבו כל גופות החטופים, אחר כך הגיע מבצע שאגת הארי באיראן, ואז כבר התחמם הקמפיין בארץ. גורם ישראלי בכיר שינן באוזני קושנר: אם אתה רוצה שהתוכנית תמות מייד, הדרך הבטוחה היא לפעול לקיומה עכשיו. הימין יהרוג אותה, ולנתניהו לא תהיה ברירה. והאופוזיציה? התעניינו האמריקנים. הם יוודאו הריגה, השיבו להם. נתניהו הרי מותקף בימים אלה כמעט רק על היותו יוני מדי, לא ניצי מדי
ולכן לשאלת הרכב הממשלה הבאה יש חשיבות אדירה. ממשלת אחדות, שפטורה מקשיי הישרדות יומיומיים וכוללת את רוב המפלגות, תוכל לקבל החלטות בנושא עזה. אגב, לא בטוח שמראות נשק חמאסי נמסר ומנהרות מפוצצות הם דבר רע לממשלה, גם אם לא מדובר בכל הנשק ובכל המנהרות. אפשר יהיה להתחיל בפיילוט ברפיח החרבה, אחר כך חאן יונס, אחר כך נראה. לישראל יש שנתיים אחרונות בהחלט עם גדול ידידיה בבית הלבן. בידיה להחליט אם לנצל אותן לקביעת עובדות בשטח או להתפנן במערכת בחירות אחת, ועוד אחת, ועוד אחת.
מי טועה?
בזמן שראשי האופוזיציה נפגשו כדי לתאם עמדות ולשדר אחדות, התכנסה בצד השני ישיבה לא פחות משמעותית, לא פחות דרמטית. צמרת קמפיין הליכוד התכנסה להכריע מה תמונת הקרב האמיתית. האם גוש הימין בדרכו לתבוסה היסטורית שכמותה לא היתה 20 שנה, כפי שחוזים רוב הסקרים לאורך רוב הקדנציה, או להישג מדהים, כנגד כל הסיכויים.
המסקנה, אחרי שעות של נתונים סותרים וניסיונות פיצוח, היתה שמצב הליכוד והגוש קרוב יותר לניצחון מאשר לתבוסה. זו מסקנה לא מובנת מאליה: נתניהו הוא פסימיסט, אלרמיסט וריאליסט. כשכולם מסביבו בטוחים בניצחון, הוא משוכנע שההפסד קרוב. כשכולם בטוחים שהכל על מי מנוחות, הוא מזהה מרידות ופוטשים. יעיד על כך עופר וינטר, שחווה כעת את התופעה על בשרו.
בלי להיכנס לוויכוח בין שתי התזות השונות, יש שתי מחלוקות עיקריות שמהן הכל נגזר: ראשונה, אם בוחרי הליכוד באמת אדישים וכועסים ופחות מהם יגיעו, או מתודלקים ונלהבים וינהרו לקלפיות. שנייה, אם אכן היה מעבר של חמישה־שישה מנדטים מהקואליציה לאופוזיציה או שהוא מסתכם במנדט־שניים.
האם יכול להיות שהכל מצג שווא? בליכוד נזכר השבוע אחד הוותיקים שנתניהו שידר ניצחון עד הרגע האחרון ב־1999, גם בחדרים סגורים, כדי למנוע התפרקות כוללת. ייתכן, אבל מי שחושב שהוא מנצח נמנע מעימות עם איזנקוט כי למה לקחת סיכונים, ודורס את וינטר, שלא יפריע בהקמת ממשלה. מי שחושב שהוא מפסיד ממהר לעימות כדי לנסות לשנות משהו בתמונה ומטפח קשרים עם וינטר כדי שיצטרף לגוש החוסם נגד ממשלה.
כזה עוד לא היה לנו. אף פעם לא היה פער כזה בין סקרים – 49 מנדטים לגוש נתניהו או 64? – ואף פעם לא היה פער כזה בין התפיסה של שני המתמודדים העיקריים. אצל איזנקוט פועלים על פי ההנחה שהגוש שלהם מוביל, ויכול לגדול אם יפיל את וינטר וזליכה. אצל נתניהו פועלים על פי ההנחה שהגוש שלו מנצח, ויבטיח זאת אם יפיל את וינטר וזליכה. מישהו מהם חייב לטעות את טעות חייו.
נתיב השקרים
שני אנשים תרמו השבוע תרומה גדולה לשיח הציבורי בישראל: אבינתן אור וברט מקגורק. אחד העביר את המלחמה במנהרות חמאס, האחר בבית הלבן. שניהם הציגו השבוע בלשון בהירה, מלב ההתרחשויות עצמן, שתי עמדות שעד עתה הוצגו בארץ כאכילת מוות, פוליטיקה צינית והפקרת חטופים. אור, חטוף שנתיים במנהרות עזה, הסביר בעברית פשוטה מדוע עסקאות לא פרופורציונליות עם חמאס רק יביאו עוד חטיפות בעתיד.
מקגורק, יועצו הבכיר של ביידן, הסביר באנגלית פשוטה שממילא אף עסקה כזו לא עמדה באמת על השולחן, עד שהחרב הצבאית היתה על צווארו של ארגון הטרור.
צפיתי באבינתן אור ב"עובדה" והתביישתי שוב ביחס שניתן לאמא שלו, דיצה אור, בזמן אמת על שהעזה לומר את אותם הדברים. היא והורים אחרים מפורום "תקווה" הוצגו כמפקירי ילדיהם, ואילו מי שדחפו לכניעה – כמעין הורים מאמצים של חטופינו. היתה זו דוגמה נוספת לעיוות שלפיו מי שהביאו את החטופים הם לא החיילים שחירפו את נפשם בעזה, אלא אלה שהפגינו בדרישה להיעתר לדרישות חמאס (דרישות, שכאמור, מעולם לא באמת התגבשו לכלל הצעה).
נזכרתי גם באלחנן קלמנזון שנפל בבארי בבוקר 8 באוקטובר, ושחודשים קודם לכן, באחת ההפגנות בקפלן, מישהו צעק לעברו "יא משתמט" כי ראה את הכיפה שלו. חלקים מסוימים באגף הזה לא משקיעים שום מאמץ בוויכוח, רק בניסיון למסגר את הדעה השנייה כבלתי לגיטימית.
האזנתי לברט מקגורק בשורת ראיונות ונזכרתי שוב כמה שטחי השיח שלנו, כמה מוטה. רק בעולם כזה יכול ניצן אלון, שעמד בראש המנהלת הצה"לית לנושא החטופים, לשחרר לאוויר העולם ציטוטים כמו "אפשר היה לשחרר את כולם קודם", בלי להידרש לעובדות. בעולם כזה ניתן לפרסם ספרים ו"תחקירים" שמציגים את חמאס כשוחר עסקאות, ואילו את ישראל כרעת לב, מנוכרת, נחושה להילחם לנצח. למשפחות חטופים מותר בזמן אמת להגיד הכל (אלא אם כן מדובר במשפחות אור ומור, כמובן), אבל לפרשנים ולמומחים גם האמת היא אופציה.
במבחן התוצאה, ובניגוד לכל ההאשמות והתחזיות, בכל פעם שהוצגה עסקת חטופים, ממשלת ישראל אישרה אותה ברוב עצום. ברגע שהונחה על השולחן הצעה לסיום המלחמה בתנאים שישראל יכולה היתה להשלים איתה, הממשלה תמכה בה. הסקרים – שבהם נתניהו רשם שיא דווקא אחרי חתימת העסקה – גם מעידים כמה אווילית היתה הטענה שנתניהו מעוניין במלחמת נצח כי זה הדבר הפוליטי הנכון עבורו.
עד אוקטובר 2025, ולא יעזרו כל השקרים, לא הונחה הצעה שמאפשרת לישראל גם לקבל את כל החטופים וגם להימנע מלסגת לגבול הקודם, המדמם. כפי שהסביר מקגורק כמו לילד מתקשה, כל המתווים כללו נסיגה מיידית מעזה עד החייל הישראלי האחרון, בעוד החטופים משוחררים בטפטוף מייסר שלפי סינוואר לא אמור היה להסתיים לעולם. מי שטוען שאין שום הבדל בין עזה עם חטופים ובלי צה"ל לבין עזה בלי חטופים ועם צה"ל הוא בור או תועמלן, ומוטב להרחיקו מכל גישה לציבור.
דומני גם שאותו ציבור שם לב, על אף הניסיונות לערבב אותו, לתופעה מוזרה: אלה שהסבירו במשך שנתיים שמיגרנו את חמאס ולכן אפשר לסיים את המלחמה, הם אותם אלה שמסבירים כעת שחמאס חזק מאי־פעם ושהמלחמה היא כישלון. הבוחרים יגבו מחיר מנתניהו על הפער בין הבטחת הניצחון המוחלט שלו לבין המצב בשטח. אך אם יכריחו אותם להכריע בקלפיות בין שתי ברירות לתיאור המצב במזרח התיכון – ניצחון מוחלט או כישלון מוחלט – הם לא יבחרו בכישלון.