ליברמן התחיל באחדות חילונית, עכשיו הוא רוצה רוטציה בראשות הממשלה

חודש לפני הבחירות האחרונות התראיין אביגדור ליברמן. כשנשאל מה יקרה אחרי הבחירות, השיב שהוא כלל לא בטוח שנתניהו יוכל להקים ממשלה. אני לא רואה את בנט נכנס לקואליציה, הסביר. הסוף ידוע: בנט בכלל לא זכה להגיע למו"מ, וליברמן עצמו הוא שסירב להצטרף.

מה הוא רוצה, שואלים את עצמם כל השחקנים מאז מאי, ובעצם מאז ומעולם. האם זו באמת ממשלת אחדות חילונית? הרי לו רצה באחת כזו, היה יכול להקימה בלי הסיבוב המיותר בקלפי. לו הודיע שבוע לפני פקיעת המועד שבכך רצונו, הליכוד וכחול-לבן היו נאלצים להתיישר. ובכלל, אם כבר ייגזר על כחול-לבן והליכוד לשבת זו עם זו, מדוע הם צריכים גם את ליברמן? הם יוכלו לצרף עוד מפלגה אחת ולוותר על תשלום דמי התיווך לישראל ביתנו.

אולי הוא רוצה בנפילת נתניהו? זו אפשרות מעניינת, שמניחה שפוליטיקאים הם חיה בלי ראש, רק עם מיצי קיבה. אם יפיל את המנהיג הפופולרי ביותר שהיה לימין הוא יהפוך במחנה לפרסונה נון גראטה. ובכלל, מה יעזור לליברמן להמליך את יולי אדלשטיין או בכיר ליכוד אחר? לא חותכים את האף כדי להרגיז את הפרצוף.

ואולי הסיפור אחר: האם אביגדור ליברמן מעוניין להיות בקדנציה הבאה ראש ממשלת ישראל? זו, כידוע, הייתה התכנית כבר בבחירות 2015, בשיתוף פעולה עם לפיד וכחלון. פרשת ישראל ביתנו פירקה את המהלך בעודו באיבו, אבל המוטיבציה לא נעלמה מאז. אם הוא יהפוך לממליך המלכים, מדוע שלא ירצה להיות בעצמו מלך? שר הביטחון לשעבר בטוח כבר חודשים ששתי המפלגות הגדולות לא יעברו יחד את שישים המנדטים, והסקרים מעידים שהוא לגמרי בכיוון. שנית, הוא איננו מאמין ביכולת שלהם לצרף את החרדים, כי לפיד לא יוכל לחיות איתם ולהפך. הצטרפות של פרץ ולוי לממשלת נתניהו מעוררת בו צחוק פרוע, במיוחד כאשר על הפרק קיצוצים אדירים. אין להם ברירה אלא ממשלה עם ליברמן, ואם כבר איתו – אז מדוע להסתפק בתיק הביטחון? למה לא רוטציה בראשות הממשלה?

שאלתי את ליברמן השבוע על ההשערה הזו. הוא דחה את התיאוריה אבל לא את המסקנה שבעקבותיה. לדבריו, העלה את דרישתו לממשלת אחדות חילונית רק לאחר פיזור הכנסת לא עקב חישוב טקטי אלא כי החרדים הם שפסלו אותו קודם. הוא פסל את קיומה של תכנית רב שלבית, אבל הצהיר מפורשות שאיננו שולל רוטציה. הכל תלוי בתוצאות, אמר.

נאום הסרדינים

לפני כמה שבועות הגיע האלוף במילואים עמירם לוין למרצ, ובפיו הצעה: יש לי אלפי תומכים מהצבא ומהסיבוב הקצר במפלגת העבודה, אמר, תנו לי את המקום העשירי ברשימתכם ואגיע. הצעתו נדחתה בנימוס.

מסעו הקצר של אהוד ברק לראשות הממשלה הסתיים אתמול במתווה לוין: המקום העשירי, הספק ריאלי. כל השאר היו מסתדרים גם בלי המיזם קצר הימים של ישראל דמוקרטית, אולי אפילו מקבלים מקום טוב יותר. הוא קיווה לקאמבק במשרד רה"מ אחרי עשרים שנה ומצא עצמו מתחנן בפני מרצ לאיחוד, רצה להיות אריאל שרון אבל הפך לאלדד יניב.

אפילו החבירה למרצ לא באה בקלות. בתום אחד ממסעות הדילוגים שקיימה בין מרצ וישראל הדמוקרטית, סתיו שפיר אמרה השבוע בייאוש-מה שהטהרנות של שני הצדדים מזכירה לה טבעונים שמתווכחים אם מותר או אסור לאכול דבש. סמינרים רעיוניים שלמים על סוציאל דמוקרטיה ושלום נערכו בין שברירי מפלגות. חיים רמון המשיל אותם בשנות התשעים ללוייתנים מתאבדים, לאור הממדים העדכניים אולי היה נושא השבוע את נאום הסרדינים.

עזיבתה של שפיר היא וידוא ההריגה למפלגת העבודה. אם מי שזכתה במקום השני נוטשת לטובת מיזם שעתידו איננו ברור, זו עדות ברורה שביתה הקודם גווע. שפיר נמנית על אלו שעוד האמינו שהעבודה יכולה להיות מפלגת שלטון. שלטון אין, ואחרי נטישתה ופרישת יחימוביץ', גם אין ממש מפלגה. לשווא הוטלה על אבי גבאי האחריות למוות. היא גוססת באותו קצב גם בלעדיו.

מותר לנחש שהעילה העיקרית לחיבור המשולש שנולד אתמול בשמאל הוא חיסולו של עמיר פרץ, שניסה אך לפני שבוע לחסל את פרץ, ברק ושפיר עצמם. מי שלא רצה את ברק כמספר שתיים שלו, ייאלץ עכשיו להסכים להצעה משפילה, בין הורביץ ושפיר.

האם פרץ יצליח הפעם להבין את מצבו? גיוסה של אורלי לוי נועד להביא מצביעי ימין רך, אבל הדבר משקף חוסר הבנה בכך שהימין הזה רך בגלל שהוא לא נלהב מהתנחלויות ורפורמות משפטיות, אבל הוא ימין מסיבה אחת: סלידה וכעס על מפלגת העבודה ההיסטורית. התקווה להביא אותם להצביע "אמת" מעידה על ניתוק. יותר מזה: לא שריון אורלי לוי הוא הסיבה לסירוב להתחבר, אלא להפך: פרץ לא רצה להתחבר לברק ומרצ, ולכן חיפש שידוך אחר, בדמות אורלי לוי.

החיבור של פרץ ולוי משקף גם אפשרות לכניסה עתידית לממשלת נתניהו. אם הבחירות יסתיימו בתיקו רב נפגעים כפי שחוזים הסקרים, בפני העבודה-גשר יעמדו שתי אפשרויות: להישאר בבלוק החוסם לנתניהו, ובכך למות צודקים באופוזיציה בעוד קמה ממשלת אחדות חילונית בלעדיהם, או לקבל את תיקי האוצר והחינוך בממשלת נתניהו החמישית. פרץ כבר הבטיח פעם לא להיכנס לממשלת נתניהו ודהר פנימה בשביל תיק איכות הסביבה, לוי שבאה מהימין אף פעם לא פסלה אישית אף אחד. בעברית פשוטה: הסיכוי היחיד של השניים הוא נתניהו.

יום מורשת אמי פלמור

אובדן הפרופורציות המפואר לנוכח סיום תפקידה של מנכ"לית משרד המשפטים מאפיין ימי בחירות. בטרם יוכרז יום מורשת אמי פלמור במערכת החינוך, כדאי לזכור שלשר מותר לפטר מנכ"ל משרד (הגם שלבוחריו של השר מגיעים מהלכים יותר אידיאולוגיים מזה).

הסיפור איננו המאבק של השר אוחנה באמי פלמור אלא המאבק של נתניהו באיילת שקד. בשניים ביוני, בשעת צהריים, שיגר ראש הממשלה מכתב פיטורים לשני שרי הימין החדש. בכירי הליכוד שהיו בסוד העניינים התנגדו בתוקף. הם סברו שמדובר בטעות פוליטית קשה. ספק אם הבינו עד כמה: לא די בכך ששקד ובנט הפכו מפוליטיקאים חסרי תמיכה לקדושים מעונים, מינוי סמוטריץ' ופרץ הביא על נתניהו שתי סערות חרד"ליות בנושאי דת ומדינה, שמהם הוא מבקש לברוח.

נתניהו השתעשע בפיטורי השניים עוד מהחורף, מהיום שבו פרשו מהבית היהודי.

מה קרה פתאום? הנה הסבר: שלושה ימים קודם לכן יצא במשרד המשפטים המכרז התפור-למחצה למינויה של ליאת בן-ארי למשנה לפרקליט המדינה. העיתוי היה רגיש: ערב קודם הוקדמו הבחירות. בליכוד התחברו, בצדק או שלא, כל הנקודות: הכנסת מפוזרת, שקד חוזרת והדוחפת הראשית להעמדת נתניהו לדין על שוחד מקודמת במשרד שעליו ממונה. יממה לאחר מכן פורסם שנתניהו מהרהר בפיטורי שרת המשפטים. בנט היה מה שקרוי בלשון הצבאית "הנזק הסביבתי".

באותו הזמן ממש מתחילים בכירי ליכוד לשמוע מבלפור תיאוריה חדשה, לפיה איילת שקד דוחפת להעמדתו לדין של נתניהו. שבוע אחר-כך בוטל המכרז בידי נציב שירות המדינה לאחר שהדבר הובא איכשהו לידיעתו. כמה מגוחכים בדיעבד הדיווחים על אפשרות שיריונה של שקד בליכוד, אפשרות שלא נשקלה ולו לדקה אחת. הדחת פלמור השבוע היא טיהור המשרד מכיסי הנאמנות האחרונים לשקד.

האם מי שלא רצה אותה כשרת משפטים יקבל אותה כשרת המשפטים? זה תלוי במו"מ בימין ובשקד עצמה. באשר לימין, מתרחשת תופעה מוזרה. בדרך כלל פוליטיקאים רבים על תפקידים בכירים ולא על מיקומים. אבל ברשימות הימין כולם רוצים את המקום הראשון בעודם מסתפקים במועט, יחסית: מפלגה בת 10-13 מנדטים יכולה לדרוש את תיקי האוצר, החוץ או הביטחון. פרץ רוצה את החינוך, סמוטריץ' את התחבורה ושקד – את התיק שממנו סולקה. ייתכן שתשנה את דעתה בהמשך. בלי אפי נווה, היא תתקשה להמשיך במינוי שופטים שמרנים, ובלי שיתוף פעולה מנתניהו גם פסקת התגברות לא תהיה.

בהנחה הסבירה שבשבוע הקרוב יוכרז על איחוד בימין בראשות שקד, המכשול העיקרי בינה ובין הממשלה הבאה הוא מוקשי נעל הסברתיים מהאגף הדתי-שמרני. בפגישות ביניהם השבוע, ביקשו-עד-דרשו אנשי הימין החדש מרפי פרץ לא להתראיין יותר עד הבחירות לטלויזיה. הרברפי, צרוב טראומה, הבטיח שישקול בחיוב.

יובל המבולבל

כידוע, יש שתי אפשרויות בחיים: או להצליח, או להסביר. פרופסור יובל נוח הררי נאלץ שלשום להסביר. הצלילות המופלאה שבה הוא כותב בדרך כלל התחלפה בהסברים מפותלים וארכניים כאשר התגונן בעיתון זה מפני הביקורת על שהסכים לצנזר דוגמאות נגד פוטין בגרסה הרוסית של ספרו החדש.

"העיקרון המנחה אותי הוא להתאים את הדוגמאות שבהן אני משתמש כדי להעביר מסרים, אבל אף פעם לא לשנות את המסרים עצמם. ברוח המדיניות הזו, במקרים שבהם היה יסוד לחשוב ששימוש בדוגמה רגישה יביא לאיסור על פרסום הספר, להחליף את הדוגמא בדוגמא רגישה פחות", כתב. זה לא בדיוק נכון, שכן לא רק הדוגמאות הוחלפו, מכאלה נגד פוטין לכאלה שהשתלחו בטראמפ. כך למשל המילה "כיבוש" ביחס לחצי האי קרים הוחלפה ב"סיפוח", ולוותה בהערה ש"החיילים הרוסים למעשה לא נתקלו בהתנגדות מצד האוכלוסייה המקומית או הצבא האוקראיני".

הררי איננו רואה בשינויי הגרסאות את סוף העולם, וייתכן שהוא צודק. נשאלת השאלה היכן היה חוש המידה הזה כאשר מדובר במגרש הביתי שלו. בגרסה העברית, הוא לעולם לא היה מאשר להחליף את ההגדרה "כיבוש" ב"חזרה אל המולדת ההיסטורית", ולעולם לא היה מוסיף ש"רמת החיים של התושבים הפלסטינים עלתה דרמטית מאז 1967", אף שהדבר מדויק עובדתית. למעשה, לו המו"ל המקומי היה מבקש ממנו לעדן ניסוחים כדי למכור עוד כמה ספרים, הררי היה משמיע זעקה מרה.

אכן, ישראל איננה רוסיה, ויש ממנה ציפיות גבוהות לאין שיעור. אבל מי שהשווה את ישראל למדינת חושך היה דווקא הררי עצמו. אשתקד דחה הצעה של הקונסוליה הישראלית בלוס אנג'לס להשתתף באירוע מטעמה, זאת במחאה על חוק הלאום. הסירוב לגיטימי, ואפילו מסע היח"צ שליווה אותו, אבל הנימוק שהפיץ בעולם היה מרושע כמו שהיה שקרי: "מכיוון שעבודתי כחוקר וכסופר מושתתת על היכולת לחקור, לחשוב ולכתוב באופן חופשי, ואילו הממשלה הנוכחית מערערת באופן שיטתי ומכוון את חופש התקשורת, חופש הביטוי וחופש המחשבה בישראל". שנאמר, על הרבה פחות מזה הוא עשה הרבה יותר מזה. מי בדיוק הגביל אותך לחשוב ולכתוב?

כאשר ספריו מצונזרים באימפריית הרשע של רוסיה הוא מתנדב לספק עובדות אלטרנטיביות שיתאימו למשטר פוטין, אך דווקא את ישראל הוא מאשים ב"ערעור שיטתי" של "חופש הביטוי וחופש המחשבה". את המדינה שבה האקדמיה והתקשורת הן בסיס האופוזיציה המרכזי נגד הממשלה ושבה מעולם לא צונזר במילה הוא מאשים בדיקטטורה, ואילו את הסיפור על הדיקטטורה שבפועל קובעת לו מה לכתוב ומה לא הוא ניסה להסתיר מהעולם עד שזה נחשף בבלוג דובר רוסית. מי שמצהיר על עצמו כאזרח העולם מתגלה כאן כדמות קרתנית להפליא, חסרת יושר אינטלקטואלי, או בניסוח פחות אקדמי: חכם על חלשים.

שתף:
Share

תגובות

ציוצים אחרונים בטוויטר
עקבו אחריי