בקיץ 1999 יצאה משפחה אחת במטוס סילון לארצות הברית, אל חבר יקר שהזמין אותה למנוחה והתאוששות מטראומה עמוקה שנגרמה לה זמן קצר קודם. במשך שבועות התלווה אליה, בפרקי השעשועים ובמלונות, איש אמון מסור, שהסתובב עם שני הילדים הקטנים. המשפחה היא משפחת נתניהו שליקקה את פצעי ההפסד לברק בבחירות; החבר מאמריקה הוא ארנון מילצ'ן; איש האמון – שלמה פילבר.
זה לא סיפור על הערצה שנמוגה, כי פילבר עדיין מעריץ. גם לא על דרכים שנפרדו, כי הוא עדיין מאמין שנתניהו הוא האיש היחיד שיכול להנהיג את המדינה. אפילו לא על נקמה, כי הוא לא מרגיש שרה"מ עשה לו רע. יש הרבה סוגים של עדי מדינה. פילבר הוא לא מסוג "שולה זקן" של עבריין במשותף, כי מעולם לא קיבל טובת הנאה ולא חיפש לנקום בבוס שהשמיץ אותו .הוא גם לא מדגם "ארי הרו" כי בניגוד לרל"ש לשעבר שהוטל בן רגע אל חדרי החקירות, פילבר היה מודע עד כאב למצבו המשפטי, לחקירה הקרבה ולהצעות שאין-לסרב-להן שיופנו אליו.
והוא התכוון לסרב.
ממש עד דפיקות הדלת הרמות בביתו ביום ראשון בשש בבוקר הוא חשב שייחלץ מזה ללא כתב אישום וללא מסירת גרסת עד מדינה על נתניהו. אבל השילוב של חצי שנה בהשעיה עם האיום בשנים של הליכים משפטיים בעתיד יחד עם התמונה שציירו לו חוקרי המשטרה גרם לו לחתום. אין לדמיין את הרגע, שנראה השבוע הולך ומתקרב, ובו פילבר עומד על דוכן העדים מטעם התביעה ונתניהו יושב על ספסל הנאשמים, מוקף בפרקליטי ההגנה. כמו הרו אשתקד, גם פילבר מספר לעצמו שדבריו ממילא לא ישנו באופן מהותי את מצבו של הבוס.
אבל החשוב כרגע איננו פסיכואנליזה של העדים אלא אנליזה של התיק. לא ברור אם תוכן העדות החדשה מכריע, אבל עצם קיומה הוא לבטח דרמטי. בשורה של חדרי מעצר, על מיטות קומותיים, מתהפכים חשודים ותוהים: אם מומו נשבר, אולי גם אני אפתח? חשיבות העדות גם בעצם קיומה.
נתניהו יטען: לא הייתי היחיד שקידם הטבות לבזק, ולא הייתי היחיד שניסה ללחוץ לסיקור חיובי. הפלירטוט הזה של פוליטיקאים עם מערכות איננו חדש. טוענים החוקרים: הפלירטוט הזה הפך להטרדה.
לפני שנה וחצי, בתקופת התדרוכים של נתניהו עם מערכות התקשורת, העיר לו אחד מכתבי וואלה שהוא מרבה להתלונן על התקשורת שמתעלמת מהישגיו, אבל רבים מאלה שהזכיר דווקא כן סוקרו בוואלה. נתניהו השיב בציניות: "חשבתי שזה רק בגלל אלוביץ'".
להתפלל עם העבריינים
רבות דובר בשנים האחרונות על הציונות הדתית שהשתלבה במוקדי הכוח. הנה הוכחה עגומה: בקילומטר מרובע בגבול גבעת שמואל פתח תקוה מתגוררים כל כוכבי תיקי נתניהו. גם העד פילבר, גם היועץ מנדלבליט, גם המפכ"ל אלשיך וגם הנחקר עמיקם שורר מבזק. אלשיך ושורר מתפללים באותו בית כנסת ולצידם גם המשנה ליועץ, רז נזרי. איזו תמונה: המושב של שורר יישאר ריק בגלל צו מעצר שהונפק בידיעת חברו למניין. בעלוני השבת אוהבים תמיד למנות בגאווה את שמותיהם של הדתיים לאומיים שנצפו השבוע באירוע כזה או בהשקה כזו. יהיה עצוב ומצחיק לראות ידיעה כזו על הכיפות שנראו בלהב 433.
לאן עכשיו
באחר-הצהריים-של-פורענות, ביום שלישי, נשמעה פתאום בכנסת המקבילה הפוליטית של הצליל המלחיץ מכולם: זה שנשמע כשוייז מחשב מסלול מחדש. עד אז נראה היה שמצבו המשפטי של נתניהו קשה אך מצבו הפוליטי יציב. אבל השילוב של דרמת (או פארסת) גרסטל-חפץ ואז חתימת פילבר שמט לסתות.
עד אז, ההנחה הייתה שנתניהו ירצה ללכת לבחירות לכל המוקדם בתחילת 2019. אבל יש רגעים שבהם הכל משתנה. לפרקים, זה הזכיר את האביב של לפני עשור, שבו נדמה היה שאולמרט שורד גם את פרשת טלנסקי, אבל אז הגיעה עדותו המוקדמת ובן לילה החליט השותף אהוד ברק לפרק את הממשלה.
בזהירות המתחייבת אפשר להגיד שרגע טלנסקי של נתניהו לא הגיע השבוע. אף פעם לא היה כאן פער כזה בין עוצמת החשדות נגד ראש ממשלה ובין מיעוט החדשות הפוליטיות. בנט מיהר להישבע אמונים, כחלון הבהיר שלא מפרקים וליברמן המליץ לחכות לבית המשפט. על בכירי הליכוד מיותר לבזבז דיו. מהם, נראה, לא תצא לעולם בשורת מרד.
מה שמוביל לכך שגם כעת השליט היחיד של סדר היום הפוליטי הוא עדיין נתניהו. בדרך כלל ראשי ממשלה נחקרים תוהים בחשש מה יעשו שותפיהם, אבל כאן השותפים שואלים בחשש מה יעשה ראש הממשלה הנחקר. יקרא לבחירות מיד? אולי אחרי יום העצמאות? ואולי יידבק ללוח הזמנים המקורי, מתישהו ב-2019?
אוזן מוזיקלית יכלה לשמוע השבוע התרככות מסוימת של נתניהו מהקו של "שום בחירות השנה". הוא לא רוצה בחירות, הסביר למי שהסביר, אבל "אם השותפים יקדימו, אז בוודאי שלא אסרב". התרגום המעשי הוא כזה: הוא משתעשע באפשרות, ריח הסקרים (כולל למשל בערוץ עשר) וניחוח התמיכה ברשתות משכר. אבל לפי שעה לא ברורה התועלת שתצמח לו מכך. את החקירה זה הרי כבר לא יעצור, אולי יעכב. קואליציה ימנית יציבה יש לו, קהל אוהד – יש. אם יבחין בניצני פוטש ולו הקלים ביותר הוא יילך אל הבוחר. אחרת, ינסה לייצב את המערכת.
מה יכול לשנות את התמונה? ארבעה דברים. הראשון, כרסום בתמיכה הציבורית בנתניהו שבינתיים איננו נראה באופק. השני, מידע דרמטי חדש בפרשות נתניהו שישנה את התמונה. השלישי, המשך הירידה במחירי הדיור. כרגע אלה רק ניצנים שעדיין לא מורגשים דים בשטח, אבל אם המגמה תעמיק ותחריף, לכחלון יהיה תמריץ לפרק את הממשלה ולממש את הישגיו בקלפי. רביעית ומפתיעה, אולי הבעייתית מכולן לקואליציה – התיאבון החרדי. יהדות התורה דרשה השבוע לאשר את חוק הפטור מגיוס עוד לפני התקציב. באופן משונה, הליכוד וכולנו דאגו השבוע לשלום הקואליציה בעיקר מהסיבה הזו.
ראש הממשלה קשר את גורל הליכוד, הממשלה והימין כולו בגורלו שלו. צריך להזכיר כדי להאמין: בתום תשע שנות שלטון רצופות לליכוד אין ולו אדם אחד עם יום אחד של ניסיון בתפקידים הבכירים,: אוצר, חוץ או ביטחון. ביום שאחרי נתניהו, שנות השלטון הממושכות יביאו לליכוד רק את נטל הכשלונות ולא את יתרון הניסיון.
נתניהו מאמין באמונה שלמה שכס ראש הממשלה מסייע לו בהתמודדות עם מצבו המשפטי המורכב, ולא להפך. כולם זוכרים היטב את אהוד אולמרט שפרש מהתפקיד כדי להוריד את הלחץ וסיים עם סדרת הרשעות מפחידה ושנים בכלא. תפקיד ראש הממשלה מוסיף למשקל שמונח על כתפי היועץ ומוריד מוטיבציה לעדים עתידיים. יש, מצד שני, שלב שבו גם הכיסא עשוי להיהפך לנטל. אם עכשיו עוד יש סיכוי מסוים לעסקה של פרישה תמורת מחיקת אישומים, הוא יורד ככל שעובר הזמן.
בדילמה הזו נתניהו מצוי בבדידות מזהירה. ניר חפץ, שהציץ אך לפני תשעה ימים (או בתרגום לעברית: נצח) מאחורי הוילון בבית ראש הממשלה בערב פרסום ההמלצות נמצא עכשיו במעצר; ז׳ק חן התפטר מהייצוג עקב התנגשות עניינים עם לקוחו אלוביץ׳; פילבר עד; שמרון מורחק; וינרוט חריף מתמיד אך חולה; דובר ראש ממשלה אין. מעגל הייעוץ צעיר מאוד ומצומצם מאוד. הוא לבד, לבד, לבד.
(פורסם ב״מקור ראשון״)
