לברק זה כבר לא יעזור

לפני שנה רעדה הארץ, כאשר שר הביטחון הודיע כי החליט לא להאריך את כהונת הרמטכ"ל אשכנזי בגלל "עניינים אתיים נורמטיביים ואפילו מקצועיים מן המדרגה הראשונה". דליים של לעג וליטרים של בוז נשפכו על ראשו של ברק. איך העז להכתים כך קצין נערץ? בלי לחטוא בפלילים ולהדליף מדו"ח המבקר בפרשת הרפז, אפשר לקבוע שברק היה עדין, עדין מאוד, בהשוואה למיכה לינדנשטראוס. הספר הזה הופץ עד עתה בשישה עותקים בלבד אבל הפך להיט בלשכת שר הביטחון. עמוד אחר עמוד הוא כותש את אשכנזי, מי שנחשב עד לאחרונה לקורבן הפרשה. כמו פנינים יקרות דלה ברק ממעמקי הדו"ח את שמות התואר שהדביק המבקר להתנהגות אשכנזי ולשכתו:  "לא לצורך", "בלתי ראויה", "פסולה מכל וכל", "פגומה מהותית", "ראויה לגינוי ולבדיקה".

פוליטית זה כבר לא יעזור לו. הגרף המתויק במשרדו מספר את הסיפור העגום כולו: ערב הידרדרות היחסים עם אשכנזי היה ברק השר הפופולרי ביותר בממשלת-הג'מבו של נתניהו, עם תמיכה ציבורית של 70%. כשאשכנזי פשט את מדיו, שנה אחר-כך, היה ברק השר הכי פחות פופולרי, עם 28%, מפגר אפילו אחרי ישי ושטייניץ. בשפת הכדורגל, ברק הפך תוך עונה אחת מאלופת המדינה ליורדת ליגה, והכל בגלל גול עצמי אחד.

לא סתם איבד ברק כל כך מהר את תמיכתם של שלושה מיליון ישראלים: זה קרה בגלל שהוא עבר על הדיבר הראשון: לא תריב עם הרמטכ"ל. ראש המטה הכללי – ולא משנה מי מאייש את המשרה הזו – הוא בהגדרה האדם הפופולארי ביותר במדינה. אשכנזי, בזכות יחסי ציבור נפלאים ובזכות שיקום הצבא, היה יותר מזה: הוא היה פרה קדושה. ומי שרב איתו – לחמור ייחשב.

לכן, אין חשיבות גדולה לסוגיה שכבר שנה וחצי מכניסה קומץ קטן של עיתונאים ומקורבים לויברציות בלתי נשלטות. האזרח הממוצע אדיש לשאלה "מי כתב את המסמך" בדיוק כפי שסבו וסבתו לא התעניינו לפני חמישים שנה בשאלה "מי נתן את ההוראה". הדו"ח הקשה על אשכנזי עבר לבוחרים מעל הראש. את מפלגת "עצמאות" של ברק הוא כבר לא ישקם, אולי את תדמיתו של השר בספרי ההיסטוריה הצבאית.

אחרי שהטייפון הקרוי "פרשת הרפז" החריב את הקריירה הפוליטית של ברק, הוא פונה עכשיו בכל המהירות לזרוע הרס בשדרות גבי אשכנזי, כפי שנקרא השבוע בטקס מגוחך רחוב אחד באור-יהודה. תדמיתו של הרמטכ"ל לשעבר נפגעת קשות מהדו"ח. הפרשה לא תמנע ממנו קריירה פוליטית, אבל תכביד עליו מאוד בניסיונו להמריא אל כס ראש הממשלה.

גם כך, סיכוייו להגיע לשם פחתו למדי בשנה שחלפה מאז פרישתו. אשכנזי בלי מדים הוא כשמשון בלי שיער: שמו כבר לא מהלך קסם, כריזמה מיוחדת אין לו וחוק הצינון מקשה עליו לממש את המניה הצבאית במחיר גבוה לפחות עד הכנסת ה-20. שתיקתו כבר אינה נתפסת כצופנת סוד אלא כסתם הימנעות מהבעת עמדה, והשאלות הקשות עוד לפניו. אם הוא לא מאמין, לכל זה, שישאל את אמנון ליפקין-שחק.

 

 

לקראת מהפך

"שאול מופז". זו, בפשטות ובלי התחמקות, התשובה של צחי הנגבי בשיחות סגורות לשאלה מי יזכה בראשות קדימה עוד שלושה שבועות. זה מעניין לא רק בגלל שהאיש שמשמיע אותם הוא אחד הפוליטיקאים המיומנים במקומותינו, אלא בגלל שבעצם ההתבטאות הזו הוא עובר על כלל חשוב בתורת הפריימריז. מתמודדים על ראשות מפלגה או מי מתומכיהם חייבים להשפריץ לכל עבר אופטימיות בלתי מרוסנת באשר לסיכויי הניצחון, אבל הנגבי משמיע את הערכתו החד-משמעית בעודו נמנה על ראשי המחנה של ציפי לבני.

הניתוח, כמו האיש שמשמיע אותו, צונן ואנליטי. ציבור חברי קדימה מתחלק בין מתפקדים חופשיים, כאלה שהצטרפו למפלגה מיוזמתם בגלל תמיכה בה, ובין מתפקדים מאורגנים, שצורפו על ידי קבלני קולות וח"כים. ההתמודדות הקודמת בין לבני ומופז הסתיימה, למעשה, בתיקו: הוא זכה ליתרון משמעותי בקרב הקולות המאורגנים, היא רכבה על הגל של המתפקדים החופשיים. מאז עברו שלוש שנים: מופז הגדיל – ומגדיל בכל יום – את הפער בקרב המאורגנים. ואילו המצביעים החופשיים, שיצאו אז בהמוניהם לקלפיות, נטשו את קדימה ומכאן גם לא ממש מתעניינים בשאלה מי ינהיג אותה. בעברית פשוטה: מאגר הקולות שלו גדל, מאגר הקולות שלה קטן, ומכאן המסקנה הבלתי-נמנעת של הנגבי.

האם העובדה הזו יכולה להסביר גם את דממת האלחוט שלו? הח"כ לשעבר לא התראיין בתקשורת ולו פעם אחת מאז החלו הפריימריז. בפעם היחידה שנשאל על כך, אצל רזי ברקאי, הוא השיב: "אני תומך בלבני, אבל כדי לא להגביר את גובה הלהבות במפלגה לא אשמיע יותר בנושא אפילו מילה אחת נוספת". דקה אחר כך רטט הטלפון שלו. על הצג היה סמס בן שתי מילים בלבד מח"כ רוני בר-און, גם הוא ממחנה לבני: "צחי, ברחת?". הנגבי הסביר בתגובה שהוא מעדיף לעבוד בשטח, אבל לפחות תקשורתית ככה לא נשמעת תמיכה, ככה נראית ישיבה מופגנת על הגדר.

אם הימורים היו חוקיים בישראל, אפשר להניח שרוב ממלאי הטפסים היו הולכים על מופז. טראומת הפריימריז הקודמים, בהם פיגר בגדול בסקרים אבל כמעט ניצח בקלפי, השביתה את הסוקרים. הכהונה הצולעת של לבני העלימה את הרוח הגבית התקשורתית שממנה נהנתה אז. הכתבות הגדולות היחידות שפורסמו בטלוויזיה על הפריימריז בקדימה עד עכשיו היו תחקירים נגד לבני ואנשיה, אחד לכל ערוץ גדול. כתבות כאלה מבריחות את המצביעים החופשיים שלבני חייבת כמו אוויר לנשימה. שני המחנות מאוחדים בהערכה ששיעור ההצבעה בבחירות הקרובות יהיה זעום במיוחד, 35-40 אחוז.

דווקא בגלל הנתון הזה, מוקדם עדיין להספיד את לבני. גם אם מופז טוען לפער משמעותי, שמונה-עשר אלף קולות עשויים להספיק כדי לכבוש את ראשות המפלגה הגדולה בישראל. במספרים כאלה, אין דבר כזה פער משמעותי. אגב, גם בבחירות הקודמות הנגבי העריך שמופז עשוי לנצח. אז זה נגמר ב-430 קולות.

 

 

שכיב מרע

– "אדוני יואיל בבקשה לפנות את מקומו, הכיסא הזה מיועד לחברי כנסת".

 

– "אבל אדוני היו"ר, אני חבר כנסת בעצמי".

 

(מתוך דו-שיח בשבוע שעבר בוועדה לביקורת המדינה בין היו"ר רוני בר-און לח"כ החדש בסיעת עצמאות, שכיב שנאן).

שתף:
Share

תגובות

ציוצים אחרונים בטוויטר
עקבו אחריי