גובה הלהבות בבירה ישפיע הרבה יותר מהסכם הגז על המנדטים של בן גביר ונתניהו * מה אנשי הסניפים המתוסכלים של הליכוד לא מבינים * ומדוע לפיד וגנץ עומדים מהצד כששקד ממשיכה לרוץ
שובר שוויון לא צפוי
לראש המל"ל, אייל חולתא, יש הרבה מעלות. גובה אינו אחת מהן. בישיבת הממשלה שלשום הוא הצביע במפה גדולה על קו המים שסוכם בין ישראל ולבנון, מגיע בקושי לקו 23 למה זה קו הגבול, שאל אחד השרים. מזכיר הממשלה השיב: "כי זה הכי גבוה שאייל הצליח להגיע אליו".
גם לרוב הציבור הישראלי עבר הסכם הגז מעל לראש. הנה עוד דוגמא לפער שבין קהילת היועצים, המתמודדים והאסטרטגים לבין הציבור הרחב. בעוד לשכות נתניהו, גנץ ולפיד מיידות זו בזו נתונים גיאו-אסטרטגיים, תשומת הלב הציבורית, אם בכלל מצויה במשהו חוץ מטיולי חול המועד, נתונה להסלמה הביטחונית בשומרון ובמזרח ירושלים. לא הים, אלא הי-ם.
ההסלמה הביטחונית החמורה היא בדיוק מסוג הפתעות אוקטובר, ככל שפרץ אלימות במזרח התיכון יכול להפתיע מישהו. התמונות שלשום מירושלים דרמטיות הרבה מתמונות של מצופים בים. הן מהדהדות את הטראומה הלאומית הגדולה שטרם נבחנו השפעותיה בקלפי: פרעות שומר חומות בתוככי ישראל. עלייתו המטאורית של איתמר בן-גביר היא תוצאה ישירה של האירועים האלה. לפי הסקרים השבוע, היא כבר יצרה אנומליה. רוב מצביעי המפלגה הקרויה "הציונות הדתית" אינם סרוגים, ואפילו הכיפה שיש להם להלוויות בתא הכפפות באוטו שחורה. מופרע ככל שזה יישמע, הדמות היחידה שמזיזה היום קולות מגוש לגוש היא איתמר בן גביר. לפיד ומיכאלי, איזנקוט וגנץ רק בנו אותו במהלך מערכת הבחירות כשהעלו אותו לראש מצעד האיומים על החברה הישראלית.
התסכול של ראשי הסניפים בליכוד על ייבושם התקציבי בקמפיין הבחירות נובע מחוסר הבנה: במטה הבחירות שם לא הוקדשה תשומת לב מיוחדת למספר המנדטים של המפלגה, רק לשישים ואחד של הגוש. מבחינה תפעולית, יש עכשיו רשימת ענק של המחנה הלאומי: כך, למשל, סומנו מאתיים שכונות ב-42 ערים שבהן יש רוב גדול לימין. במקום פעילות מדלת לדלת, מתוכננת שם הפצצת שטיח שנועדה להעלות את שיעור ההצבעה. בהחלט סביר שכלי הרכב של הליכוד יסיעו לקלפי את המנדט הארבעה-עשר של בן גביר.
במקום דרוך
מערכת הבחירות הארוכה ביותר במאה הנוכחית היא גם הדלה ביותר באירועים. שמואל רוזנר, מאתר "המדד" שעוקב אחר הסקרים הגיע למסקנה שזו גם הסטטית ביותר מכל מערכות הבחירות מקום המדינה. ממוצע הסקרים של גוש נתניהו נע בין 59 ל-60 מנדטים. בסקרי המפלגות התמונה דומה: היועץ של לפיד, מרק מלמן, מעניק לנתניהו 59, ואילו ג'ון מקלוקלין, היועץ של נתניהו, חוזה 60.5 מנדטים.
שבעה אירועים אסטרטגיים התרחשו עד כה בבחירות, חמישה מהן היו לטובת נתניהו: האיחוד בין סמוטריץ' ובן גביר, האיחוד בין דגל ואגודה, הריצה הנפרדת של העבודה ומרצ, המשך הפילוג בין רע"מ והמשותפת ובעיקר אירוע הבחירות עד עתה, פרישת בל"ד. כולם אירעו בעולם הפוליטי, לא בעולם המציאותי. לכן נתניהו, באופן תיאורטי, עשוי להגיע ל-63 מנדטים גם אם המחנה שלו יזכה לפחות ממחצית הקולות.
האיחוד בין סער וגנץ היה נקודת אור בודדת במחנה היריב, בכך שמנעה בזבוז קולות ויצרה, יחד עם מתן כהנא וגדי איזנקוט, מוקד משיכה אפשרי לימין שמסתייג מנתניהו.
האירוע השביעי, שמשמעותו מעורפלת מכולם, הוא הקמת הבית היהודי של איילת שקד. בכל הסקרים, ללא יוצא מהכלל, הבית היהודי לוקח קולות שווה בשווה משני המחנות, אולי אפילו קצת יותר מגוש רל"ב. ובכל זאת, הלחץ לפרישת שקד מופעל רק מימין ומהליכוד. שקד טוענת שקולותיה יקימו לנתניהו ממשלה, ובכל זאת גנץ ולפיד לא קראו לה לפרוש, כנראה מתוך הנחה שהיא תשרוף בסוף דווקא את סיכוייו של המחנה היריב. הנה התנגשות קלאסית בין חכמת המספרים וחכמת החיים.
שבעים אחוז בערך מתקציב הבחירות של ארבע הרשימות הגדולות מופנה לשבועיים האחרונים של הקמפיין, שיחלו למחרת שמחת תורה. כמעט כל הכסף יילך לציבור שנאמד בכארבעה-חמישה מנדטים: המנדט המתנדנד הסרוג, שני המנדטים של הליכוד שנשארו בבית, ושני המנדטים הערבים שמתכננים להיעדר מהקלפי. בשבוע הבא יגיע יאיר לפיד לעיר ערבית גדולה, כנראה נצרת. ווליום הביקור יהיה ממוצע של שני רצונות סותרים: להגדיל בדחיפות את ההשתתפות הערבית בבחירות בלי לעורר את הליכודניקים. אצל נתניהו, זה בדיוק להפך: איך להגיד שביבי טוב ליהודים בלי להניע את הערבים לקלפיות. הס פן תעיר.
