1. מי שצפה בראיון של ראש הממשלה עם אודי סגל זכה למחזה נדיר: נתניהו, אולי המיומן ביותר בהדיפת שאלות מציקות והיצמדות למה שתכנן להגיד נעצר להרף עין. זה קרה אחרי ההתבטאות שהשוותה למעשה בין הטלפון לאבא של אלאור אזריה והטלפונים להורי חיילים שנפלו בקרב. ראש הממשלה הבין באיחור של חצי שניה את פליטת הפה. הבוקר כבר פרסם חצי התנצלות. ככה זה כשלא מתראיינים שנתיים: המיומנות להדוף שאלות נשחקת.
2. אין טעם לזמן פרשנים משפטיים לאולפן: נתניהו עצמו לא התכוון למה שאמר, כשסירב לנקוט עמדה על המס על דירה שלישית בנימוק שהוא בניגוד עניינים כי גם לו יש שלוש דירות. היו שתי סיבות: העיקרית, היא שנתניהו רוצה להרחיק את עצמו מסוגיית הדיור שמסתמנת ככישלון גם בכהונה הנוכחית. הוא ירצה להישפט בבחירות הקרובות על ביטחון ומדיניות, לא על מחירי הנדל״ן.
אבל הסיבה השניה מעניינת גם: נתניהו עדיין זוכר איך הבן-יקיר-לו, מתווה הגז, התעכב כמעט שנה בגלל ששר האוצר כחלון פסל את עצמו בטענה של ניגוד עניינים. אתמול הגיעה הנקמה, בטמפרטורה של סורבה: אתה תקעת אותי בנימוק מקושקש? עכשיו אני מחזיר לך.
3. טקס פרסי אופיר היה התנגשות חזיתית של פרובוקציות. הראשונה הייתה ההחלטה להשמיע דווקא בטקס הקולנוע הישראלי שורה מהשיר המתועב של מחמוד דרוויש שמסתיים במילים ״בשר הכובש ישביע את רעבוני״. הכובש, אגב, הוא גם הסטייליסטים והשחקניות והבמאים באולם, שהריעו בטיפשות לגילוי לאומנות שלעולם לא היו מכבדים לו הגיע מיהודי ישראלי. הפרובוקציה הזו נתקלה מיד בפרובוקציה מתוכננת, מצולמת היטב ומתוזמנת של שרת התרבות, בדיוור ישיר למערכות. אבל הביצוע של שתי הפרובוקוציות נהדר, ממש נראה ספונטני. עוד לא מאוחר לחלק להם במשותף את פרס אופיר למשחק.
4. מבצעי השיר השנוי במחלוקת בטקס אופיר אמרו הבוקר בגלצ לרזי ברקאי שאינם רואים בעיה בהשמעתו, כיוון שההתנגדות המובעת בו לכיבוש בשטחים היא עמדה לגיטימית. לצערם, השיר נכתב ב-1964, שלוש שנים תמימות לפני הכיבוש האכזר של יהודה ושומרון. דרוויש מתייחס בו דווקא לכיבוש ת״א וחיפה. ובקיצור: אם דרוויש היה בחיים, הוא עצמו היה מוחה על השמעת שיריו בטקס ציוני באדמת פלסטין הכבושה.
