מה גורם לפוליטיקאים החרדים לחשוש מעליית מפלגה חילונית על סטרואידים? באיזו סכנה קיומית נלחמים ראשי המגזר באמת? לאן חותר היועץ המשפטי לממשלה עם רמיזות הנבצרות? ואיך יכריע האמריקאי השפוי בין המבולבל לבריון?
שמחת תורה עצובה
בקבוצת ווטסאפ של משפיעי המגזר החרדי סופר השבוע הסיפור הבא: הגיע אדם בשבת לבית המדרש הגדול של חסידות בעלזא, חבוש במסכה, מבקש להתפלל. בכניסה עצר אותו הגבאי: אני מבקש שתכבד את מנהג המקום, אמר לו, ותוריד מיד את המסכה.
בראשית פקד ההלם את המגזר החרדי, אחר כך הגיע הכישלון. החודש הפכה ההפקרות לאידיאולוגיה. חבר הכנסת ישראל אייכלר, נציג בעלזא בכנסת, העניק בחודש שעבר ראיון ל"כיכר השבת" שמטרתו – תיאור המאבק בקורונה כגזירות שמד מודרניות. "הם לא דואגים לנו, אני אומר לך. הם לא דואגים לבריאות שלך, אל תטעה. הסגרים על הערים החרדיות הם בלון ניסוי לקראת תחומי מושב לחרדים במדינת ישראל… זה מרגיל את הציבור הכללי לסגור בתי כנסת ביום שאחרי הקורונה". משה יעלון ויאיר גולן טוענים שנתניהו משליט דיקטטורה צבאית, אייכלר טוען שהוא מכונן אינקוויזיציה חדשה. הציבור צריך להכריע אם אלה וגם אלה שוטים גמורים או ציניקנים מוחלטים.
בערב החג ביקר השר אריה דרעי בחסידות ויז'ניץ. הוא כיבד, כיבדו אותו. הוא ביקש לקיים את תפילות יום הכיפורים במתכונת הממשלתית המצומצמת, לא במתכונת החסידית הרחבה מימים ימימה. נאמר לו שיהיה בסדר. רק במוצאי יום הכיפורים הבין שרימו אותו. המטרה של הוויז'ניצרים הייתה להרדים את המשטרה ואת ההנהגה ולחגוג באין מפריע.
הדאגה, אמר דרעי השבוע כשהבין את עומק הצרה, היא שתקום פה "שינוי" על סטרואידים. בסגר הראשון עוד הסברנו שהחרדים לא אשמים, שמסיבות פורים נערכו קודם לסגר. מה נסביר עכשיו?
הצרה, הרהר פוליטיקאי חרדי בכיר, היא שהרמה של החסידויות המדוברות ירודה ביותר. הם הפכו את הבורות לדגל ואת הדגל לעיקרון דתי.
רף החריפות בשיחות סגורות עומד ביחס הפוך לאומץ הלב הפומבי. השבוע הציעו החרדים לחברי הליכוד וכחול לבן להוסיף לחוק הקורונה הסתייגות שתשלול תקציבים ממשלתיים מחסידויות שלא יצייתו להוראות הסגר. רעיון נהדר, השיבו להם בהנהלת הקואליציה, למה שלא תעלו אותו בעצמכם?
איש לא מעז או רוצה להתעסק עם מפרי החוק, אמר אותו פוליטיקאי בכיר. אותנו מתארים כבוגדים, המשטרה לא פועלת כמעט, ובפתח חגיגות הושענא רבה והקפות שמחת תורה, שבהן ריקודים של אלפים, צמוד צמוד. בהיעדר אומץ, עוד תחול האמירה הנושנה: מטעמי חיסכון, כיבינו את האור בקצה המנהרה.
לעדר אין רועה
באביב זה היה אחרת. ההלם הראשוני, התמותה המבהילה בקהילות־האחיות בניו־יורק, העובדה שרוב הסגר נפל ממילא על חופשת בין הזמנים – כל אלה סייעו לחסידויות לציית להנחיות. אבל משהתברר שהקורונה היא סיפור שעלול לארוך שנים הם חדלו לראות אותה כאיום על בריאותו של החרדי, והחלו לראות אותה כאיום על קיומה של החרדיות.
הזום מקרטע במערכת החינוך הממלכתית, אבל הוא איננו תחליף רלוונטי למי שמנהלים עדיין נגד האינטרנט קרב מאסף ולא יכניסו מחשב הביתה. בתי הספר הם פריט חשוב בחינוכו של הישראלי החילוני, אך הישיבות ובתי הכנסת הם מרכיב מכריע לאין שיעור בחברת הלומדים החרדית. שנה וחצי בלי מניינים ובלי לימוד לא יותירו הרבה מהמגזר שהכרנו, ולפיכך מה שנתפס כטובת הכלל גובר על בריאות הפרט. גם הממשלה אשמה, כמובן: החרדים הם 13 אחוז מאוכלוסיית ישראל, 34 אחוז מהחולים, אבל רק 5.6 אחוזים מתקציב ההסברה הולך למגזר החרדי. האוטונומיה שממנה נהנים בפועל אגפים נרחבים של הציבור החרדי עשורים רבים גבתה את מלוא מחירה, ועוד תוסיף לגבות.
התפרצות הקורונה בחלק מהחסידויות גררה התפרצות כעס גדולה על החרדים כולם. כמי שמנוסים בתפקיד שק החבטות התקופתי של החברה הישראלית (במשמרות עם הערבים, ולפעמים המתנחלים) קמה השבוע אצל כמה מהמשפיעים שבהם בהלה גדולה. הם מבינים היטב שאם כשלי הקורונה הזניקו את בנט, זדונות ויז'ניץ ובעלזא עשויים להזניק את לפיד וליברמן. מרחוק נראים החרדים כגוש שחור גדול. מקרוב – חוו החסידויות הסוררות מתקפות שכמותן לא ספגו שנים, מתוך המגזר. העניין הוא, שח לי השבוע עיתונאי חרדי מוכר, שהמתקפות והעלבונות נחוות שם דווקא כסימן להצלחה. אם המטרה העקרונית היא להגביה את החומות מהעולם שבחוץ ולא לסדוק אותן, הרי שהשבוע נוספו עוד כמה שורות בלוקים.
קל להתגולל על ליצמן שהתפטר במחאה על הסגר החרדי, על דרעי שנלחם על פתיחת בתי הכנסת בראש השנה ואז מיהר לזעוק חמס כשהגיעו נתוני התחלואה. קל וגם מוצדק. אבל אפילו לו הורתה הממשלה להלחים את כל דלתות בתי הכנסת, לא היה מי שיאכוף את ההחלטה. בסוף הקיץ עמדה הממשלה מול הכרעה חשובה: סגר מיד לשבועיים, או סגר בחגים לחודש. אמר נתניהו: עדיף בחגים, בגלל מיעוט ימי העבודה. אמר ליצמן: עדיף עכשיו, כי לא תוכל למנוע את תפילות חגי תשרי. השרים סברו אז שההנהגה החרדית נלחמת בעיוורון על אורח חייהם של מצביעיה גם במחיר בריאותם. אבל האמת היא שהיא בכלל נלחמה על שרידי סמכותה, שלא יידרסו בהנחיות שלא תתממשנה.
בצר להם, החלו חלק מהחרדים להאמין בחסינות עדר. הבעיה היא שלעדר אין רועה.
תובע הנאחז בקש
נתחיל מהסוף: אין שום סיכוי שהיועץ המשפטי לממשלה יקבע שנבצר מראש הממשלה למלא את תפקידו. המחוקק קבע במפורש שאפילו החלטה של היועץ על העמדת ראש הממשלה לדין לא תביא לסילוקו מהתפקיד, אז קל וחומר שהחלטה מנהלית ללא שנים של חקירות וחודשים של שימוע לא תעשה זאת. מותר להניח שגם מנדלבליט לא מתכוון לכך. מטרתו העיקרית ברמזים שהוא בוזק לאחרונה על המהלך היא להכריח את נתניהו לחתום סוף־סוף על טופס ניגוד העניינים שמונע ממנו, כנאשם בעבירת שוחד, להתערב במינוי של בכירים במערכת אכיפת החוק.
ועדיין, עצם העלאת הנושא היא שערורייה שממחישה את שכרון הכוח של מערכת אכיפת החוק והעומד בראשה, מי שכזכור כבר חווה על בשרו שכרון כוח דומה בשבתו כנחקר. העובדה שמנדלבליט מעלה זאת שוב ושוב – פעם בתדרוך, פעם בראיון, פעם בהדלפה – משולה למי ששולף קופסת גפרורים בפתחו של מחסן אמל"ח. המחשבה לסכל את בחירתם של מיליון ושלוש מאות אלף מצביעים ובתמיכתם של 73 חברי כנסת באמצעות טופס חתום בידי פקיד בלתי נבחר היא מהלך שאביחי מנדלבליט של פעם לא היה נותן לו יד.
הקונסטרוקציה המשפטית החדשנית־משהו לסילוקו של נתניהו נשענת על הטענה שהוא, כנאשם, פועל לפגוע במערכת אכיפת החוק ועל כן מצוי בניגוד עניינים שמונע ממנו לכהן כראש הממשלה. אבל גם מנדלבליט מצוי בניגוד עניינים חריף. בשבתו כתובע הכללי, הוא מעוניין מאוד בהרשעה בתיק פלילי 67104-01-20. ובשבתו כיועץ המשפטי לממשלה הוא מהרהר בקול בסילוק הנאשם מספר אחת מתפקידו.
אם מחפשים להחריב את שאריות האמון במערכת אכיפת החוק – זו בדיוק הדרך. תפקיד התובע הכללי הוא להרשיע את ראש הממשלה אם הואשם, ותפקיד האופוזיציה להחליף אותו אם כשל. אלא אם בנוסף לתפקיד פרקליט המדינה, מנדלבליט מעוניין גם להחליף את יאיר לפיד.
בין הפח לפחת
ג'ו ביידן נראה לפרקים נשיאותי. זאת אומרת, נשיאותי כמו טראמפ: "סתום את הפה", משפט שפעם היה מחסל באמריקה מועמדות, היה אחד הביטויים המעודנים שהוחלפו במהלך תשעים דקות העימות.
מה עושים עם פיל רפובליקאי זועם בחדר? איך מתמודדים עם סגנון בוטה, מעליב, שבישראל, על אף כמה נסיונות חיקוי, טרם העזו לרדת אליו? זו השאלה שלבטח עמדה במוקד ההכנות של המועמד הדמוקרטי לעימות. ב־2016 דרס טראמפ באמצעות עלבונות את הגלרייה המפוארת ביותר שהוצבה אי פעם של מועמדים רפובליקנים, שכן הם לא הבינו את התפנית שמתחוללת מול עיניהם. מי שהשיב בנימוס הושמד, מי שהשיב בגידופים – הושמד מהר יותר. הילרי קלינטון, שהגיעה אחריהם, ניסתה לאמץ את הפתגם הנוגע ללב של מישל אובמה: כשהם יורדים נמוך, אנחנו עולים גבוה. גם זה לא עבד.
העלבונות אינם רק פרי של אופיו הקלוקל משהו של הנשיא ה־44. הם ספונטניים הרבה פחות מכפי שנראה. זה בלאגן טקטי מאורגן ששואב מאסטרטגיה ותיקה למדי. את כל מסעות הבחירות אפשר לחלק לשניים: האחת היא הליכה אל המרכז, השניה – שימור הבייס בקצוות. טראמפ רץ ב־2016 אחרי שני דורות שבהם המתמודדים בחרו בהתמרכזות, ניסיון לזכות בקולו של מה שקרוי "הבוחר החציוני" (median voter): אם הוא יצביע לך, אמרה החוכמה המקובלת, ניצחת. כשהבוחר האמצעי נותן את קולו, נאמר, למועמד הרפובליקני, קל וחומר שהבוחרים שמימין לו יצביעו למועמד הרפובליקני שכן הם בכל זאת מעדיפים אותו כנשיא על פני המועמד הדמוקרטי. התוצאה הייתה בחירות בין שני מועמדים דומים למדי, הפיכת הפוליטיקה לטכנוקרטית וירידה מתמדת בשיעורי ההצבעה.
בסגנונו הבוטה הפריך טראמפ את המוסכמה: בעוד הילרי קלינטון פונה, כרגיל, למרכז, הוא התמקד בהלהבת בסיס התומכים שלו. הם באו בהמוניהם לקלפיות, נרגשים מהמועמד שסוף־סוף לא מכבס את מילותיו ומדבר בשפתם; ואילו בוחרי השמאל הרדיקלי שאותם לקחה קלינטון כמובנים מאליהם נשארו בבית, במחאה על הסחורה הדהויה שהוצגה להם. אם לא תבוא להצביע יבוא טראמפ, הזהירה קלינטון, והם משכו בכתפיהם בחוסר אכפתיות.
אל מלכודת הנבדל הזו ניסה הנשיא המכהן ללכוד את ביידן בעימות: בהיעדר הנחייה מאוזנת שיגר הוא את השאלות הקשות אל יריבו. בכל פעם שהמועמד הדמוקרטי התנער ממצע סוציאליסטי או גיבה את המשטרה אמר טראמפ "הנה, איבדת את השמאל". מטרתו היא קיצור שמיכתו של ביידן, או מהאגף הרדיקלי או ממצביעי המרכז. ההתעללות הנפשית בביידן הייתה רק הבונוס.
