לצה"ל יש ספר הוראות מורכב וכואב וכל ההוראות שבו נכתבו ממש בדם. הספר עוסק בשאלה מה צריך כדי לקבוע שחייל יוכרז כהרוג. לנוהל הזה יש מרכיבים צבאיים, הלכתיים ומז"פיים, והוא אינו מאפשר לצה"ל לקבוע כעת שהחייל שנעדר מאז תקרית הנגמ"ש איננו בין החיים. עם זאת, ובלי לפרט מדוע, זו הנחת העבודה וההערכה הקרובה לוודאית של צה"ל והקבינט. זה חשוב, בגלל שמה שחמאס מחפש בנרות, עוד יותר מלפגוע בחיילי צה"ל ואזרחים, הוא לחטוף אותם. עד כה שילמה ישראל מחירים כבדים מאוד (כבדים מדי, לדעתי ולדעת מומחים ממני) על חטופינו.
ארגוני הטרור בדרום ובצפון ניצלו את הדאגה הישראלית הזו כדי לסחוט רגשית את הציבור הישראלי, גם במקרים שבהם ידעו כולם, משני הצדדים, שחיילינו אינם חיים אלא נהרגו. כך שילמה ישראל מחיר יקר על גופות בדור האחרון. מי לא זוכר את הריאליטי המזוויע שביצע מחבל חיזבאללה בבוקר ביצוע עסקת השבויים ב-2008 כשאמר ״וכעת, נראה מה עלה בגורלם של גולדווסר ורגב״ ופתח את הרכב עם ארונותיהם. חוסר ודאות באשר לגורל החיילים הוא מה שהופך את החטיפה לנשק טרוריסטי מספר אחת, אפילו יותר מהרג.
ולכן, הדרך היעילה להילחם בטרור הזה היא לצמצם את חוסר הוודאות היכן שאפשר. גורמים ישראליים בכירים יצרו מהבוקר קשר עם קובעי דעת קהל ברשתות החברתיות ומסרו את ההערכה שהחייל, לצערנו הרב, אינו בחיים. הם ביקשו שההקפדה הצה״לית החשובה על הפרוטוקול לא תסייע בטעות לייצר רושם כוזב של הישג לחמאס.
ועוד הערה אחת: כבר שנתיים שוכבות במגירה המלצות ועדת שמגר, שהמליצה להפחית דרמטית את המחירים שמשלמת ישראל על חטופים, ולא לשחרר מחבלים חיים תמורת גופות. אחרי שראינו שמחבלים משוחררים חוזרים לטרור, הגיע הזמן להודיע שהמסקנות ייושמו לאלתר.
