הטקסט הפרוידיאני של השנה הושמע ביום שני בכנסת. רגע אחרי שהצביע בעד דחיית הבחירות, התייצב ראש הממשלה מול העיתונאים: בפתח לשכתו: "יש לנו מזימות", אמר נתניהו, ומיד תיקן את עצמו לטקסט המקורי: "יש לנו משימות ענקיות".
המשימה הענקית מכולן היא, כמובן, איתור המועד הנוח לצאת לבחירות.
ספק אם בכל המערכת הפוליטית, ימצא נתניהו שותף נוח יותר מבני גנץ, אבל בגילו הוא כבר לא רוצה לגור עם שותפים. ראש הממשלה החליפי אינו הבעיה של נתניהו. שר המשפטים, אבי ניסנקורן, דווקא כן. המו"מ להקמת הממשלה התעכב כמעט חודש בשל דרישת נתניהו מכחול לבן למצוא מועמד אחר לתפקיד שר המשפטים. החודשים שעברו מאז שיכנעו את שני הצדדים שצדקו בהתעקשותם. בכחול לבן רואים בניסנקורן היחיד שהביא הישגים מול הליכוד, גם אם בעיקר הישגי בלימה. בליכוד רואים בו משת"פ כנוע של המערכת שעליה הוא ממונה. צלאח א-דין הוא הנקודה הארכימדית של הממשלה הנוכחית, והליכוד, בגלל כתבי האישום והיעדר הרוב בכנסת, אינו יכול להניע באמצעותה את הממשלה כאוות נפשו.
את הנימוקים בעד פריצה לבחירות השבוע אפשר לשנן מתוך שינה: לפני המשפט, לפני החורף, לפני עוד גל קורונה. אבל מה שהכריע לבסוף בעד דחייה היו שיקולים אחרים: נתונים מאירופה שמנבאים התאוששות כלכלית מהירה מהצפוי, נתונים מהחצי הדרומי של כדור הארץ על סיכוי להתפרצות חורף מתונה יותר, ובעיקר הנחה, לא ידיעה, שגם האצת המשפט לא תשנה משמעותית את דעת הקהל, כשם שהחקירות, השימוע וכתב האישום לא הזיזו הרבה. כל ההנחות האלה מוטלות, כמובן, בספק (בתחום הקורונה, למשל, רוני גמזו כבר מדבר עם שרים בגלוי על התפטרות קרובה). אבל הן היטו את הכף.
תכנית 120 הימים של נתניהו
אבל האחראי העיקרי לדחיית הבחירות היה נפתלי בנט. הבדיחה השבוע בכנסת גרסה שאם רוצים לדעת מי ניסה לבשל מאחורי הקלעים קואליציה חלופית, שיבדוק את מי פנינה תמנו שטה הכניסה לבידוד. במציאות, נתניהו לא פעל באמת להקמת ממשלה כזו, למרות שהיו עריקים אפויים-למחצה בכחול לבן. הסיבה היא חוסר אמונו בסיכוי להוריד את בנט ממרומי 19 המנדטים בסקרים אל חמשת המנדטים במציאות.
הנתונים מדהימים: בנט לוקח 4-5 מנדטים מכחול לבן, מספר זהה מהליכוד, וההפתעה: שני מנדטים חרדיים תמימים. רק משוגע היה מהוון את המספרים האלה עכשיו לקומץ תיקים תחת נתניהו.
לכאורה, מה זה משנה כמה מנדטים יהיו לבנט? הרי אם הימין ישיג רוב, בנט יחזיק בכל מקרה את מפתחות בלפור, לא משנה אם ישיג 18 מנדטים או שמונה. ובכל זאת, זה משנה: בנט של 15 מנדטים יוכל, למשל, לגבות מנתניהו מחיר יקר מאוד עבור חוק צרפתי או מינוי יועמ"ש נוח לנתניהו. כמה יקר? רוטציה בראשות הממשלה היא דרישה סבירה באווירת בזאר הנוכחית. אבל אחרי מה שעובר עכשיו גנץ, איש לא יקנה עוד מהליכוד רוטציה משומשת. מה יקרה אם יו"ר ימינה ידרוש לכהן בראשות הממשלה ראשון? והאם נתניהו יסרב, ביודעו שגוש בנט-ליברמן-לפיד-גנץ עשוי להשביע ממשלה?
בהנחה שהליכוד לא רוצה לאבד את השלטון, הוא חייב להקדיש את ארבעת החודשים הקרובים לכיווצו של בנט לממדים טבעיים. זה יסכל את חידושה של ברית האחים, ויפתח גם את האפשרות לממשלה חלופית בכנסת הזו. זו תכנית מאה ועשרים הימים.
תעודת הפטירה של הסיפוח
באחד הסקרים האינטרנטיים בראשית החודש, שהוזמן על ידי גורם אנונימי, נשאלה שאלה מסקרנת: איזה הישג חשוב יותר בעיניך, בדק הבודק והציג כמה אפשרויות. שתיים מהן היו הסכם שלום עם מדינה ערבית מתונה וחשובה, והחלת ריבונות. כמה ימים אחר כך תודרכו בכירים בליכוד שגם הציבור הימני לא מייחס חשיבות מרובה להחלת הריבונות על יישובי יו"ש והבקעה. עוד שבוע חלף, והתפרסם הדיל של ויתור על המהלך בתמורה לנורמליזציה עם האמירויות. התוצאות כנראה עודדו את החתימה על תעודת הפטירה של הסיפוח. לאורך החורף שווקה החלת הריבונות כמורשת נתניהו. מודעות הליכוד בעיתונות הימין בשבת שעברה כבר הדגישו שמורשתו היא "שלום תמורת שלום".
החרדים מקפידים על ריחוק חברתי
חרדים: הבוחרים שלנו עדיין בעד נתניהו, אמר השבוע שר השיכון יעקב ליצמן אחרי עוד עימות עתיר דציבלים עם ראש הממשלה בקבינט הקורונה. אלא שיותר ויותר אני מוצא את עצמי צריך להסביר להם למה הפגנות מותר אבל אומן וסליחות אסור. בצעירותו, לפני שלושים שנה, היה ליצמן מראשי הבוחשים בתרגיל המסריח, הלא הוא ניסיון לפרק את הברית עם הליכוד ואת ממשלת אחדות כדי להקים ממשלה אחרת. האם התסיסה מולידה שוב את האפשרות הזו? כדי שזה יקרה, צריך להישבר האיסור הכמעט-דתי על שותפות עם לפיד.
האם זה אפשרי? שאלתי את ליצמן. במקום להשיב, ניקה את שרוול חליפתו מלכלוך בלתי נראה בהבעת גועל. כך בדיוק עשה במופגן לפני כמה שנים בכנסת כשיו"ר יש עתיד נגע קלות בחליפתו כמחווה ידידותית. ככל שזה תלוי בשר הבריאות לשעבר, החרדים ימשיכו להקפיד על ריחוק חברתי מלפיד. לעומתו, חלק מחבריו כבר מוכנים לשחרר.
בוגי מפגין נגד עצמו
הפגנה קטנה אך איכותית התארגנה בכיכר ציון בירושלים בדצמבר 2017. לא הייתה כמוה עד אז ומאז: היא הוגדרה כהפגנת ימין נגד השחיתות. אירגן אותה יועז הנדל, אז פובליציסט ימני והיום שר התקשורת. הנואם המרכזי היה משה יעלון. עילת ההפגנה הייתה התקפתו של ראש הממשלה נתניהו נגד המשטרה בנאום בליכוד. "יש כאן מסע ציד משטרתי, מוכוון מלמעלה", אמר נתניהו, ויעלון הזדעזע ובא לכיכר.
הוא עמד על הבמה, ללא מעיל למרות הקור העז, ועם מיקרופון ביד השמיע דברי מוסר: "האם התרגלנו שפוליטיקאים תוקפים את הגורמים שאמורים לשמש איזונים ובלמים בדמוקרטיה?! משרתי הציבור מותקפים בידי נבחרי הציבור. ובראשם, בימים אלה, השוטרים שצריכים לבצע עבודתם ללא מורא וללא התערבות פוליטית. האם אלה שאלות של ימין ושמאל? שלטון החוק איננו עניין של ימין ושמאל. ממלכתיות איננה שאלה של ימין ושמאל".
ייתכן שיעלון ההוא היה נאלץ השבוע שוב לצאת להפגין ברחובות, הפעם נגד עצמו. בשבוע האחרון השתלח יו"ר תל"ם במשטרת ירושלים במילים קשות לא פחות, אולי אפילו יותר, מאלה של נתניהו. ראש הממשלה האשים אותה בחקירות פוליטיות שהתניעו גורמי שמאל, ויעלון קבע "טוב תעשה משטרת ישראל אם תפסיק מיד לשמש כזרוע פוליטית של השר אוחנה ושולחו הנאשם נתניהו". נתניהו התלונן על חקירות ספק חוקיות, ויעלון – שהמשטרה מבצעת "פקודות שדגל שחור מתנוסס מעליהן". אחר כך הפנה את שוטרי ירושלים לקרוא את ספרו של יגאל עילם "ממלאי הפקודות" שחלק נרחב ממנו עוסק בפקודות על רצח ועל רצח עם, מטבח כפר קאסם ועד שואת יהודי אירופה. משטרת ישראל ראויה לביקורת, אבל לביקורת ראויה יותר.
התיעוב הפתולוגי שטיפח כלפי נתניהו מוביל את יעלון דרך ארוכה: מטענות שליברמן שותף לעסקה אפלה שבעטיה החליף אותו במשרד הביטחון ועד לשיתוף פעולה הדוק עם ישראל ביתנו; מהאמירה ששלום עכשיו היא וירוס עד לנכונות לשיתוף פעולה עם בל"ד; מהגנה על המשטרה למתקפה פראית עליה. כל כך התאהב בשנאה שלו לנתניהו, עד שהפך קצת דומה לו.
מדינה נטולת מדינה
כמו קפה בלי קפאין, כמו סבון ללא סבון, עמלה ישראל על פיתוח חדש: מדינה ללא מוסדות מדינה. היו ימים רחוקים, לפני המשבר הנוכחי, שבהם היה נראה שחיינו מנוהלים בידי ממשלה מתפקדת, הכסף מחולק על בסיס תקציב מאושר, והמשרות הבכירות בפקידות הציבורית מאוישות.
שנתיים של משבר פוליטי הרגילו אותנו לחיים אחרים: קודם כל, החיים ללא כנסת מתפקדת. במשך שנה וחצי לא היו ועדות ולא התנהל שום פיקוח פרלמנטרי אפקטיבי, שום הצעת חוק לא הוגשה – חוץ, כמובן, מהחוקים לפיזור הכנסת – והחיים נמשכו. עכשיו לכאורה יש פרלמנט מתפקד, אבל ספק אם יזכה למלא את אחד מתפקידיו החשובים, הלא הוא אישור תקציב המדינה. אם נלך לבחירות בדצמבר הקרוב, תרשום ישראל שיא עולמי של קרוב לארבע שנים ללא תקציב. הדרך העוקפת שנסללה בחופזה השבוע, היתר להוציא 14 מיליארד שקל בהליך בזק ובלי שלוש קריאות, יהפוך במהרה לכביש ראשי שיסייע להעביר סכומי עתק ללא דיון ציבורי. אף שר אוצר עתידי לא יתפשר על פחות מזה.
פרקליט המדינה האחרון נפרד לשלום בדצמבר, והפרקליט הקבוע הבא ייכנס לתפקידו כשגנץ ונתניהו יסכימו על מועמד, או כמו שאומרים זאת בלטינית: אף פעם. אביחי מנדלבליט נושא עכשיו את הכובע המשולש של תובע כללי, יועץ משפטי לממשלה ופרקליט מדינה, ולא נראה שהוא סובל במיוחד מהמצב הבעיתי. מוטי כהן משמש כמפכ"ל זמני קרוב לשנתיים, ועל פי כל ההערכות יהיה לאדם הראשון שהשלים קדנציה מלאה בלי שמונה לתפקיד. שלא לדבר על תריסר הניצבים ועשרות השופטים שמינויים מוקפא.
גם הניסיון – הכושל, במבחן התוצאה – לפתור את משבר המשילות הנורא של ישראל, הוליד משברי משנה. חקיקת היסוד השערורייתית שאישרו הליכוד וכחול לבן השליכה לפח מסורת חוקתית של שבעים שנה, שבמסגרתה ראש הממשלה ממנה שרים ומפטר אותם. במו"מ הקואליציוני הבא, כל שותף בכיר-למחצה יבקש להתכנות ראש ממשלה חליפי, ולהחזיק בזכות לשלוט על גורל שריו-שלו.
הרושם העגום הוא שהחום הפוליטי הכבד השורר פה במשך כמעט שנתיים התיך מוסדות והסדרים חוקתיים עד שאיבדו את צורתם. והבשורה המדאיגה יותר היא שלכאורה הכל איכשהו עובד: המשטרה פועלת ודירוג האשראי בעינו, אז מי צריך מפכ"ל או תקציב?
כשטוני בלייר פרש מתפקידו כראש ממשלת בריטניה, הוא הגדיר את המערכת הפוליטית שעזב כ"אוסף של חולי שליטה בכסות מהוגנת". בניגוד לבריטניה הגדולה, בישראל הקטנה חולי השליטה שלנו אינם כפופים למסורת בת אלף שנים ולכלל של "איט איז נוט דאן". חוקי היסוד שלנו כפיפים ועקימים, וכל מה שלא עלה על הדעת כבר עולה.
