מי ששוחח עם בני גנץ בימים האחרונים התרשם שהוא מדוכדך למדי. הרמטכ"ל העשרים והשם המסקרן בבחירות לכנסת העשרים ואחת קיווה להשקה אחרת לגמרי של מסע הבחירות של "חוסן לישראל". ארבעים ותשע השניות מחוץ לביתו תוכננו בקפידה, ימים מראש, ועדיין נזקן עלה בהרבה על תועלתן.
כדי לדעת מדוע, צריך להבין קודם כל שהדילמה של גנץ לאורך החודשים האחרונים הייתה פשוטה מאוד וקשה מאוד: האם לפנות ימינה, אל מצביעי הליכוד וכולנו, או שמאלה, אל קולות יש עתיד והמחנ"צ. במערכות בחירות נורמליות התשובה ברורה: ימינה בכל הכוח; קח הוא היה שובר את הגוש, ובוחרי האופוזיציה ממילא היו מצביעים לו כדי להחליף את נתניהו. אם זה עבד להרצוג, זה אמור היה לעבוד לגנץ, רב אלוף תמיר במיל' בגובה 1.96 ועם עמודת התאמה לא פחות גבוהה לראשות הממשלה.
אבל אלה אינן בחירות נורמליות. על אותו אלקטורט מתמודדים לפיד, לבני, גבאי, לוי-אבוקסיס ואפילו יעלון. במערכת כה כאוטית אי אפשר לחפש את הבונוס האלקטורלי בגוש הימין כי צריך קודם להילחם על קולות הבייס בגוש. מי שישבור ימינה מדי בניסיון לחפש מלוכה עלול לאבד בינתיים גם את האתונות.
שתיקתו הארוכה של גנץ הייתה, לפיכך, שתיקה רבת משמעות. היא העידה על רצון לשמר את המומנטום בסקרים ואת התמיכה הגבוהה יחסית מכל אזורי החיוג בלי לצמצם אותה בהתבטאויות פוליטיות שמטבען ירחיקו חלק מהקהלים. בדיעבד נראה שעצמתה ומשכה של דממת האלחוט היו מוגזמות. הן הרימו את הציפיות ותשומת הלב לשמיים.
ובעיקר, שהמומנטום בסקרים נעצר. מפלגות טריות נבחנות ברגע שבו הסוקר מתקשר אליך ובפיו בשורות טובות פחות. יאיר לפיד צלל כך פעמיים, גם ב-2013 כשסקרים העניקו לו 6 מנדטים בלבד וגם שנתיים אחר-כך כשנחתך אחרי כהונה טראומטית במשרד האוצר. הוא עמד בשתיהן באופן מרשים. גנץ – כמו גם סביבתו שבה נובטים עכשיו סכסוכים אישיים טריים ונשמעות חריקות ראשונות – עוד צריכים לעמוד במבחן בפעם הראשונה.
רשימת חוסן לישראל המתהווה – לפחות מה שפורסם ממנה – מעידה שגנץ החליט ללכת קודם כל על הבייס. עד כה הוא פנה לאלון שוסטר משער הנגב שהיה מועמד ברשימת המחנה הציוני; לחמי פרס, בנו של ראש הממשלה המנוח מהעבודה; לאסף זמיר, סגן ראש עיריית תל-אביב עם דעות שמאל; וגם למיכאל ביטון מירוחם וחילי טרופר מהציונות הדתית – שתי דמויות מוערכות שמגיעות אמנם ממקומות אחרים בחברה, אך שניהם היו עד לא מזמן חברי מפלגת העבודה.
ההתבטאות על חוק הלאום נועדה להיות השקה ללא מחירים פוליטיים. ברור מה גנץ רצה שייצא ממנה: הוא ראה בעיני רוחו הזדמנות לצילום עם מנהיגי אחד הציבורים הפופולריים בישראל, הדרוזים, אמירה מחבקת על חשיבותה של העדה לישראל ונכונות להתגייס למענה. אבל הניסוח צלע, והתפרשה ממנו קריאה לתיקון חוק הלאום; ובעייתי יותר, חשיבותה הייתה בתגובות אליה: גבאי, לבני, לפיד ואפילו זנדברג פרסמו הודעות ברכה; חלקם, בלהיטות לקבל שריון ברשימה ואחרים בניסיון לומר שהם היו קודם. כך או כך, במקום לשבור את החלוקה ימין-שמאל דברי גנץ רק סייעו לקטלג אותו כשמאל.
הדילמה הבאה של גנץ לא פחות חריפה: מה לגבי שותפות קואליציונית עם נתניהו? גבאי מנסה לגרור אותו לומר שלא יישב כלל עם נתניהו, לפיד – שלא יישב עם נתניהו תחת כתב אישום, ובליכוד רק מחכים שיאמר משהו מזה כדי לתייגו סופית כשמאלני. בקיצור, בלאגנץ.
בדבר אחד גנץ יכול להתנחם והוא מידת העניין שעורר. במערכת בחירות 2019 על ערימות המפלגות שהביאה בכנפיה, הקרב הוא לא עיצוב התודעה אלא בכלל על כניסה לתודעה. ציפי לבני גורשה בבושת פנים וזינקה לחמישה מנדטים לבדה, אבל אחרי שבועיים נשכחה ונפלה תחת אחוז החסימה. משה כחלון ואורלי לוי נעלמו מהמהדורות ואיבדו גובה בסקרים. עד להודעה חדשה, אין בקמפיין הנוכחי פרסום רע.
הכיפה והחוטים
ביקום מקביל, היו נפתלי בנט ואיילת שקד סופגים ביום שני מהלומה קשה. כראשי הבית היהודי הם היו מקבלים את בצלאל סמוטריץ' כמספר 3 ברשימתם, מועמד לשר. האגף החרד"לי כבר עלה להם בחמישה מנדטים ב-2013 (עם סרטוני פיצוץ הר הבית) וב-2015 (הלהט"בים, סערת אלי אוחנה).
במפלגה חדשה, בחירת סמוטריץ' עבורם היא כבר לא איום, היא הבטחה. לראשי הימין החדש יש אינטרס מובהק שהח"כ הצעיר, הכריזמטי והמיליטנטי ביותר בכנסת היוצאת יהיה לא רק יו"ר האיחוד הלאומי, אלא גם ישתלט על המפלגה כולה ויירש את מקומו של בנט כיו"ר הבית היהודי. היתרון עבורו משולש: ראשית, הוא יביא בסבירות גבוהה לתוך הרשימה גם את הפלג הכהניסטי עצמה לישראל שבזבז לימין כשני מנדטים בכל מערכת בחירות. שנית, הוא ימרכז את מפלגתם-שלהם, שעד היום הייתה הסמן הימני ביותר בכנסת. שלישית, ואולי הכי חשוב מבחינתם – יאפשר להם לקחת את שניים-שלושה המנדטים של המפד"ל הותיקה. אלה מצביעים שהיו עד עתה די חמוצים למהלך הפרישה של בנט ושקד, אבל בדילמה בין סמוטריץ', בן גביר ויוגב ובין בנט, שקד ואל"מ מתן כהנא די ברור למי יצביעו בסוף.
אבל זה לא הולך להיות כל כך קל. הבית היהודי היא כמו מדינת חסות במלחמה הקרה: שתי מעצמות זרות מתקוטטות על השליטה בה. מצד אחד, בנט שרוצה את סמוטריץ' מכל הסיבות הנ"ל. מצד שני, בנימין נתניהו. ראש הממשלה היה מעוניין לחזור ולביית את המפלגה שכל השנים הייתה שותפה צייתנית ומאולפת בממשלתו, ולפתע עם הצמד שנוא נפשו חשפה שיניים ונשכה את ידו. מהסיבה הזו בדיוק מקורביו מפצירים בבית היהודי להצניח דמות דתית-לאומית מבחוץ שתעמוד בראש, שתהיה מתונה מספיק לקחת קולות מהימין החדש לפני הבחירות וצייתנית מספיק בכדי להיכנס לקואליציה לאחריה. כולם מושכים מבחוץ בחוטים של הכיפה הסרוגה, ואולי היא בכלל תיפרם בתהליך.
בדלת האחורית
לפני שלוש-עשרה שנה, בשפל העמוק ביותר בתולדות המפלגה, הוביל היו"ר בנימין נתניהו מהלך של העברת הפריימריז מהמרכז הקטן אל מאה אלף המתפקדים. בן לילה הפכה חברות במרכז מעמדה נחשקת לקליפה ריקה. עם הכוח שנעלם נעלמו גם חקירות המשטרה על מינויים פוליטיים, תמונות הח"כים מחלקים נקניקיות בבחירות, ומסדרונות הכנסת התרוקנו מהעסקנים שהגיעו במאותיהם בכל יום שני.
אחרי בלותו הייתה למרכז הליכוד עדנה. בלחץ השטח נכנע נתניהו ואפשר למרכז לקחת חלק בהרכבת הרשימה. כלל המתפקדים יבחרו אומנם את הרשימה הארצית, אבל חברי המרכז, החמכ"זים, יבחרו את נציגי המחוזות, ויש 7-8 כאלה במקומות ריאליים.
פתאום שוב כדאי להיות חבר מרכז. מי שעוקב אחר רשימת החברים, מגלה שהבחירות היו אמנם לפני שנים רבות אבל באופן מסתורי היא לא מפסיקה לגדול. מקור הגידול הוא בסעיף נושן, שמעניק חברות אוטומטית במרכז לכל מי שהיה פעם נציג הליכוד בוועדת הבחירות המרכזית לכנסת. יש היגיון במהלך: הוועדה היא גוף חשוב מאוד, שבראשו עומד שופט בית משפט עליון מכהן, ובכוחה לפסול רשימות ומועמדים לכנסת, לצנזר תעמולה בעייתית ולחלק את האותיות שמופיעות על הפתקים השונים בקלפי.
בוועדת הבחירות המרכזית לא האמינו למראה עיניהם: אחת לכמה שבועות התפטרו כל נציגי הליכוד בוועדה, ובמקומם הגיעה ערימת עסקנים חדשה. כעבור זמן קצר – גם היא התפטרה. על המכתבים היה חתום ח"כ דוד ביטן. במחוזות בליכוד נכנסו להיסטריה: האם ביטן – או בכירים אחרים בליכוד – מארגנים לעצמם בקומבינה כוח אש עצום בליכוד? בבחירות בפורום כה קטן, לכמה עשרות חברים יכולה להיות השפעה מכריעה על הרכב הרשימה.
אחרי כמה סבבים כאלה מוסדות הליכוד התעוררו. היועץ המשפטי של התנועה יחד עם השופט בדימוס שמנהל את הבחירות הורו לעצור את החגיגה. החברים שכבר נכנסו מהחלון יקבעו בעוד שבועיים וחצי איך תיראה רבע מסיעת הליכוד הבאה.
המין והימין
יושב ראש לשכת עורכי הדין שהסתבך כה קשה עם רשויות החוק הוא דמות ללא מזג שיפוטי. הכוונה איננה לאפי נווה, אלא דווקא לאחד מקודמיו, יורי גיא-רון, כוכבן של כמה פרשות מפוקפקות. חברה שהקים מכרה שטחי פרסום למודעות מין בעיתונים. אחר כך הומלץ להגיש נגדו כתב אישום בעבירות שוחד ומרמה. במהלך כהונתו הוא הצביע בעד כל השופטים שרצה אהרן ברק: ריבלין, פרוקצ'יה, ארבל והנשיאה נאור. כשהוא הסתבך, איש לא דרש להרהר מחדש באקטיביזם השיפוטי שבו תמך.
עכשיו, גם אפי נווה בצרות. קווי האופי שאפשרו לו לשבור מסורת של שבעים שנה ולחבור לפוליטיקאים בועדה למינוי שופטים הם גם אלה שבעטיים חיבר מיקרופון של "עובדה" לדש חולצתו בעוד שורת שופטים לוחשת על אוזנו דברי חנופה. זה גם האופי שסיבך אותו עד צוואר בעוד מכנסיו מופשלים.
אבל בניגוד לרושם שנוצר – או יותר נכון: לרושם שניסו ליצור – ההסתבכות הבלתי-שמרנית של יו"ר לשכת עורכי הדין אינה קשורה כלל לשופטים השמרנים שקידם. לו התגלתה בארכיון הווטסאפ שלו עסקה אפלה שבעטיה מונו לעליון או למחוזי מועמדים חובשי כיפה או מתנגדי אקטיביזם, ניחא. אבל כאן מדובר במין תמורת מינוי, לא במין תמורת ימין.
פעולותיו הבלתי-נסלחות אינן מאירות רטרואקטיבית באור קרימינלי את מדיניותה של שרת המשפטים וגם לא את מאמציה המוצדקים לגיוון בית המשפט. הרי בזמן אמת שופטי בג"צ רצו מאוד לשתף פעולה עם אותו נווה, כפי שכתבה הנשיאה אסתר חיות אך לפני כשנה: "שיתוף פעולה בין הלשכה והשופטים הוא שיתוף פעולה מקצועי בבחירת המועמדים האיכותיים לתפקיד, אך לעומת זאת ששת"פ בין הלשכה ובין הפוליטיקאים טומן בחובו סכנה…לקידום אג'נדה פוליטית".
לא היא פסלה את הדיל, הדילר פסל אותה, ורק אז נזכרה להזדעזע ממנו. הלוואי שהייתה מגיבה בזעזוע קולני דומה גם להצעת השוחד מסמרת השיער שתיארה בפניה חברתה הילה גרסטל, בפרשת "מינוי תמורת זיכוי", פרשה שנסגרה השבוע בקול דממה דקה. באצילותו, משרד המשפטים השמיט את שמה של הנשיאה מההודעה שבה בישר על גניזת התיק.
הלקח מפרשת נווה צריך להיות דווקא העמקת המהפכה ולא ביטולה. שיטות שוחד מחליאות כמו שנחקרות כעת היו מתקשות להתגבש במערכת משפטית שקופה יותר, משפחתית פחות, מזו שלנו. במשך שנים נבחרים שופטים תחת מעטה חשאיות של הבונים החופשיים. קרום של מכובדות מכסה על רצון מוכר מאוד לסגור עניינים בין החבר'ה. עשרות שנים מונו קרובים ומקורבים למשרות רמות ללא שקיפות, שבג"צ בדרך כלל כה אוהב לקדם באגפי ממשל אחרים. כשלשכת עורכי הדין ניסתה לפני כמה שנים לקדם משוב על רמת השופטים, בית המשפט העליון התנפל בחמת זעם על יו"ר הלשכה דאז דורון ברזילי, עד שהודח לטובת אחד נוח יותר. שמו של המחליף, אגב: אפי נווה.
(פורסם ב"ידיעות אחרונות")
