מהרגע שבו נופלת ההכרעה על נסיעה ללונדון, רובם המוחלט של שיחות הסרק עוסק בראש ובראשונה בנושא אחד: הכנה נפשית ומעשית לקראת הקור הבריטי חודר העצמות שמצפה מרגע היציאה משדה התעופה ועד לחזרה אליו, למעט יומיים-שלושה שנתיים של שמש צוננת.
רוב האנשים ששומעים על יעד הנסיעה שופעים הנהוני צער ועצות ידידותיות.
"אתה צריך להתלבש ממש חם, כולל כפפות", זורק לי חבר-של-חבר עם עבר בריטי.
"מעיל החורף הירושלמי שלי הספיק בקושי לעונת המעבר שם", התריעה כתבת בדימוס.
"כדאי שתשקול גם ביגוד תרמי", איימה דיילת הקרקע של אל-על בפתחו של שרוול המטוס בנתב"ג.
ובכן, בלונדון חם כמו בגיהנום.
לא ברחובות לונדון, הכוונה. שם קריר בדרך כלל ואפילו קר בחורף, אם כי בינתיים הם ראו הרבה מאוד שמש. בשרבים הקשים ביותר בירושלים לא הזעתי כמו בימיי הראשונים על אדמתה השחורה והצוננת של הממלכה המאוחדת. לוקח זמן עד שמבינים את זה. המוח עיבד כל כך הרבה אזהרות על הקור, ולכן הוא מסרב להאמין לגוף שחם לו.
אבל בסוף הוא משתכנע בשל שתי עובדות פשוטות. העובדה האדריכלית היא, שהחללים הסגורים של העיר מתאפיינים בהיעדר מוחלט של מזגנים ובחלונות סגורים. והעובדה הפיזיולוגית המצערת היא, שאחרי שלוש שנות ליסינג מבורך הגוף פשוט אינו כשיר לכל הליכה שמתארכת מעל לעשרים מטר ואין מזגן בסופה.
אך הבירוקרטיה האנגלית הארורה דורשת טרקים ארוכים מהאדמישנס אל האינפורמיישן ובחזרה. בכלל, אם יש את נפשכם לדעת בירוקרטיה אנגלית מהי, נסו לשער שחייה בתוך בריכה ענקית של מלט שהולך ומתקשה (הדימוי הזה צץ בראשי לפני כמה חודשים, עת ניסיתי לצלוח את ספרו של דב אלבוים "מסע בחלל הפנוי". מי שקרא יבין). אך על כל זאת בקרוב. בינתיים החל פה, בשעה טובה, הגשם הראשון, והוא חלש ומעצבן בדיוק כמו שהבטיחו.
