"שכפלו והפיצו", התחנן האנס שול בראש כל כרוז, בטרם שלח אותם בדואר לכל רחבי גרמניה. הבריטים נענו לבקשה, ומיליוני עותקים הושלכו מהאוויר על ערי הרייך. לשווא. הגרמנים השתכנעו יותר מהפצצות
1.
"תיק פלילי שלוש שבע שלוש על שמונה שש" רעם הקול הסמכותי מטלוויזית התדיראן שחור-לבן, ושני ילדים בני שבע ותשע השלימו מהספה, בקול רם: "מדינת ישראל נגד ג'ון איוון דמיאניוק".
השנה הייתה אלף תשע מאות שמונים ושמונה, וזו הייתה הדרמה המשפטית הראשונה שהרשו לי לראות בטלוויזיה. המשפט השני של פושע נאצי בישראל היה אירוע כה חריג, עד שהערוץ הראשון קטע למענו פעמיים בשבוע את שידור השקופית "נשוב אליכם בצהריים". שנה אחר כך, ביום שגזרו את דינו של דמיאניוק למוות, עמדנו מחוץ לאולם בבנייני האומה, על קצות האצבעות, כדי לראות את הנאצי הראשון בחיינו. "הנה דמיאניוק", צעקנו כל פעם שאיש קרח יצא מהאולם. אחד מהם היה לדעתי תום שגב.
עשרים שנה אחר כך, במינכן, דמיאניוק התנהג כאילו אנחנו לא מכירים. למען האמת, גם אני לא הייתי מזהה בזקן הרופס על האלונקה את אותו גבר שחצן וחזק מטלוויזית התדיראן. אבל הפוסט הזה הוא לא על ג'ון איוון דמיאניוק.
2.
נסיעות עבודה הן הדרך הגרועה ביותר לראות עולם. אבל במינכן, המוכרת בבירה ובנאצים שייצרה במהלך השנים, עניינו אותי ממילא רק שני אתרים. הראשון שבהם הוא הבירגרברויקרלר, הלא הוא מרתף הבירה של היטלר. זה האולם החמוץ מאלכוהול שממנו שלח מאות נאצים שתויים לפוטש הכושל של 1923; זו הייתה, בדיוק 16 שנה אחר כך, זירת ההתנקשות הכושלת אך המופלאה שביצע הנגר גיאורג אלזר. אלמלא הקדים היטלר לעזוב באותו הלילה, מלחמת העולם השנייה הייתה נגמרת אחרי חודשיים. לו יכלו הקירות לדבר במקום האפל ההוא, הם בטח היו צועקים "הייל היטלר".
ולכן נכנסתי מהרחוב המושלג, עם מעיל עור וכובע אל לשכת התיירות, שואל את הפקיד השמן והידידותי בכניסה אם הוא יודע איך מגיעים למרתף של היטלר. המהירות שבה נמחק חיוכו הבהירה שהוא חושב שמולו עומד ניאו נאצי. "בוודאי תשמח לדעת", הוא ביטא את המילים לאט ובקול, "שהמרתף נהרס לחלוטין במלחמת העולם השנייה, ומעליו נסלל מגרש החנייה של מלון הילטון". אבל הפוסט הזה הוא גם לא על אדולף היטלר. אז שאלתי אותו איך מגיעים לסופי שול.
3.
ירון לונדון אמר לא מזמן שהאנס וסופי שול היו האנשים היפים ביותר במאה העשרים. אני נשען על המעקה שממנו לפני 66 שנים, השליכו האחים הצעירים את הכרוז האחרון של מחתרת "הוורד הלבן" אל רצפת אולם הכניסה של אוניברסיטת מינכן, לפני שהשרת הבחין בהם והזעיק משטרה. אחרי שעה כבר היו במטה הגסטאפו. אחרי ארבעה ימים לא היו בחיים. ששת עמודי הסטנסיל המשוכפלים שכתב בזמן אמת אדם בן 25, כמעט משולל אינפורמציה, הם התיאור ההיסטורי המדויק ביותר של עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי. "שכפלו והפיצו", התחנן האנס שול בראש כל כרוז, בטרם שלח אותם בדואר לכל רחבי גרמניה. הבריטים נענו לבקשה, ומיליוני עותקים הושלכו מהאוויר על ערי הרייך. לשווא. הגרמנים השתכנעו יותר מהפצצות.
4.
הרגליים מסבירות על האנס וסופי שול יותר טוב מספרי ההיסטוריה. שתי דקות של הליכה מתונה מפרידות בין האוניברסיטה לכיכר אודיאון, מוקד הכינוסים של המפלגה הנאצית. כשהאנס וסופי שול יצאו מהאוניברסיטה שמאלה בדרך הביתה הם עברו בקנינגזפלאץ, השדרה שבה צעדו מיליוני חיילים במגפיים שחורות, מצדיעים להיטלר במועל יד. לעבור שם מדי בוקר עם מזוודה מלאה בכרוזים היה גילוי אומץ שקשה לתפוס, לשמור על חירות נפשית כזו בלב הדיקטטורה האפלה הזו זו הוכחה באינדוקציה שכל בני האדם טובים. עכשיו האוניברסיטה שהסגירה אותם לנאצים מטביעה את הכרוזים שלהם באבן על רצפת האולם. עוד לא ראיתי מימיי אנדרטה אפקטיבית מזו לקרבנות הנאצים. האחראי על המוזיאון מוכר לי עותק של הכרוזים באירו אחד. "אם לא יתעוררו הגרמנים עכשיו, חרפת עולם תרבוץ עלינו", כתוב בתחתית הכרוז החמישי.
5.
האנס שול טעה. הגרמנים שרצחו אותו בגיליוטינה לא הוקאו מקהל העמים, הם אפילו השתמשו בו בתור אליבי. השלטים "שול" למינכן הם יותר ממה שרבין לתל אביב. המוכר מתווכח איתי בקול שקט, טוען שרבים הזדהו עם הצעירים. אני מנסה להסביר לו את המושג המדעי "הברבור השחור". כל תופעה מדעית לא תוכר ככזו, אלא אם יש מקרה קיצוני, הפוך לחלוטין בתכונותיו מזו שלה. הברבור השחור משחור הוא ההוכחה הניצחת שכל הברבורים לבנים. הברבור השחור של הגרמנים היה ורד לבן.
למתעניינים:
הסרט המרגש ביותר על הוורד הלבן נקרא "הימים האחרונים של סופי שול", והוא משודר מדי פעם בערוצי הסרטים של יס.
דני אורבך, הסטוריון ישראלי בן 25, כתב ספר מצוין בשם "ואלקירי" על תנועת ההתנגדות הגרמנית, עם פרק נרחב על האחים שול.
