מאחורי ההדלפות, החפרפרות, ההאקרים הרוסים וחברת החקירות שמסעירים בימים אלה את ביצת כחול לבן, מאחורי כל הבלאגן הזה שאיש בציבור לא יודע לשחזר במדויק את פרטיו, עומדת בסוף שאלה אחת ויחידה: יוותר, או לא יוותר.
הכוונה כמובן ליאיר לפיד ולרוטציה על ראשות הממשלה. השנתיים ההיפותטיות של לפיד בראשות ממשלת ישראל הן מה שמפריד, לפי חוסן לישראל, בין בני גנץ ובין ארבע שנים ממשיות בראשות הממשלה. הסקרים שלהם מעידים שהציבור לא מקבל את הרעיון של חלוקת השלטון בסגנון של משמרות טבחים בצבא, ולא רואה בלפיד מועמד ראוי לתפקיד. ויתור שלו אמור להזניק את כחול לבן בחמישה מנדטים, והבונוס היקר מפז: חלקם גם על חשבון הליכוד. טבעי שיבקשו ממנו לעשות כמעשה ציפי לבני ב-2015 ולהודיע שלא יציב מכשול בפני הסיכויים למהפך.
לפיד מחזיק ביד סקר אחר, שפרסם בשבוע שעבר מכון מדגם של מנו גבע, וממנו עולה שויתור עליה דווקא יעלה למפלגה במנדט וחצי. אבל אין כאן ויכוח קר על מספרים, אלא התכתשות בדם חם על משהו יקר בהרבה: על העתיד.
נתחיל מהסוף: לפיד לא מתכוון לוותר על הרוטציה. הוא השיג אותה בדם וביזע אחרי מו"מ עם גנץ בחורף, לאחר שהובהר לרמטכ"ל לשעבר שבלעדיה, אין מה לדבר על איחוד. מבחינתו, אם ייכפה עליו ויתור זו תהיה פעולה כוחנית ולא הגונה. ב-2019 זה נראה כמעט מובן מאליו שלפיד הוא מספר שתיים, אבל ב-2018 זה היה נראה תרחיש דמיוני. התמורה הייתה הכרזה עליו כמועמד לראשות הממשלה.
אם לפיד מוותר על ההבטחה, שהיא בעצם מיצוב כמועמד לראשות הממשלה, כשוך מחיאות הכפיים על הצעד האצילי הוא יישאר כמספר שתיים. לתפיסתו, הוא יאבד לנצח את הסיכוי להגיע למשרד שאותו הוא עדיין מקווה לכבוש יום אחד.
ביש עתיד חושדים, ואפשר להתווכח אם זו פרנויה או הערכה מציאותית, שמישהו בחוסן לישראל החליט להוריד את המכונית של לפיד מהמסלול. תמונתו נעלמה משילוט החוצות לטובת גנץ. למעשה, הבוחרים הישראליים יודעים שלפיד מועמד לראשות הממשלה רק הודות למתקפות בסרטוני הליכוד.
הפרסומים החוזרים ונשנים על מדליף מיש עתיד וח"כ שלה שחותר נגד גנץ גם הם לא נפלו כנראה מהשמיים. גיוסו המחודש של אחד מחריפי מבקריו, רונן צור, נודע ללפיד מהתקשורת.
ללב שני הצדדים מתגנב החשד שמהומת הימים האחרונים היא בעצם מאבק על עילת הגירושין. בהנחה הלא מופרכת שכחול לבן תסיים את דרכה אחרי הבחירות אם תפסיד בהן, יש חשיבות לשאלה מי פירק את הבית: האם ההתנהלות המשונה של מפלגת גנץ שבמסגרתה הכל דולף, לרבות חקירת ההדלפות, או גאוותו של לפיד? בסכסוכים מסוג זה, הציבור נוטה בדרך כלל להשתכנע שכל התשובות נכונות.
יוניקלו באוגוסט
כמו קפה ללא קפאין וסבון ללא סבון, הגיע לישראל מוצר חדש: בחירות ללא בחירות. קמפיין 2019 יקרטע אל סופו הבלתי נמנע בלי שום זכר לאנרגיות, הבחירות המקדימות, התשדירים ואסיפות הבחירות שאפיינו את עשרים-ואחת המערכות שקדמו לו.
הדבר היחיד שמזכיר אווירת בחירות הוא ההסלמה הביטחונית הקבועה שלפניהן. יוניקלו באוגוסט. ההסלמה האחרונה אמורה לשרת את סדר היום של הימין והליכוד, אבל זה יותר מורכב. בחזית הדרום תמונותיהם של ההמונים נמלטים מפסטיבל בשדרות למשמע אזעקה לא מוסיפות לדימוי של מר ביטחון; בצפון סיכולי ההייטק המסעירים בלבנון וסוריה דווקא מוסיפים לו. אבל החזית העיקרית היא חזית וושינגטון, ובה – צל"ש או טר"ש.
על המחווה המתוכננת מטראמפ כבר נכתב כאן בשבוע שעבר, אבל ההתחממות המדאיגה ביחסי ארה"ב-אירן היא גם אסון בהתהוות לקמפיין הליכוד. במאי שעבר, יציאת ארה"ב מהסכם הגרעין אחרי חשיפת הארכיון הסודי של טהרן הייתה אירוע מכונן שביצר את מעמדו של נתניהו. קונטרול זד עשוי להביא לתוצאה הפוכה.
אם בעוד תמונות טראמפ ונתניהו עדיין מתנוססות מעל מצודת זאב תתארגן כאן פסגה בסגנון צפון קוריאני כמו עם קים ג'ונג' און, אבן הראשה של מנהיגות נתניהו תתערער. אתמול בישר הבית הלבן שתכנית המאה תידחה עד אחרי הבחירות. על דחיית המגעים עם אירן ל-18 בספטמבר לא בישרו שם.
מגלח מנדטים
מה נזכור בעוד שנה-שנתיים מבחירות 2019 במהדורת הקיץ? סביר להניח שרק את זה: פניו נטולות השפם של עמיר פרץ. "יחף פנים", הגדיר זאת פעם מנחם בגין המנוח. במחקר על הפתולוגיה הישראלית בעד נתניהו ונגדו עוד יכתבו שפעם נאלצו מועמדים לגלח את שיער פניהם כדי להוכיח שלא יישבו איתו. האם השלב הבא הוא הורדת אצבע בשידור חי?
גילוח המנדטים הוא מה שהביא לצעד מכמיר הלב של פרץ, פוליטיקאי שעד ראשון בערב לא השתמש מעולם בגימיקים לקידום מדיניותו. ארבעת המנדטים שקיבל בסקר יומיים קודם לכן היו בשורה טובה ביחס לסקר של מפלגה גדולה: רק 1.7 אחוז בטוחים שיצביעו עבודה, ובשקלול המתלבטים, המפלגה השנייה בגודלה עד לפני חמישה חודשים לא תקבל חדר סיעה בכנסת הבאה. הוא הבין שאם לא ינקוט בצעד דרמטי הוא יירשם כקברנה הסופי של מפלגת העבודה.
פרץ מעולם לא דיבר בגלוי על גזענות כלפיו ולא יתחיל בכך כעת, אבל הוא משוכנע היום שאלמנטים גזעניים מובהקים עומדים מאחורי נדידת המנדטים ימינה לכחול-לבן ושמאלה למחנה הדמוקרטי. זה הצד האפל של ההישג שלו מ-2006, שעליו איננו מדבר: הרי על כל מנדט שהרוויח אז ממחוזות הליכוד והפריפריה הוא איבד מנדט וחצי של גבעתיים ורעננה למפלגת הגמלאים ולקדימה. הדרך היחידה שלו להציל את הבית היא לנקוט צעדי ייאוש, וצעד ייאוש הוא בדיוק מה שהתבצע במספרה של שופן בשדרות.
בהנחה שהסקרים מדייקים פחות או יותר, כדי שנתניהו יגיע ל-61 מנדטים, צריכים להתקיים שניים מתוך שלושה תנאים מצטברים: נפילה של העבודה מתחת לאחוז החסימה, קיצוץ שריפת הקולות בימין לשני מנדטים גג, והחזרת שני מנדטים של ימין רך מתוך הארבעה שנטשו לגנץ וליברמן. כאשר ח"כ דוד ביטן התחיל לפזר בכל ראיון הצהרות על כניסת העבודה לממשלת הליכוד אחרי הבחירות הוא הבין היטב שזו הדרך לחסל את העבודה ולעשות חצי מהדרך אל ממשלת 61.
פרץ היה עובר פוליגרף בהצלחה בשאלת ההצטרפות לממשלה, אבל גם אבי גבאי היה צולח אותו לאורך הבחירות הקודמות, ועובדה שבסוף כמעט נכנס לקואליציה. אם פרץ לא ייכנס לממשלה, התרחיש האופטימי ביותר של יו"ר העבודה-גשר הוא שבעה מנדטים ועריפת ראשים מהירה, נטולת סבל.
זה הפרדוקס של הבחירות האלה: גנץ, ליברמן ופרץ יצאו אליהן כדי לקחת קולות מנתניהו ולהדיח אותו, אבל שלושתם יכולים להשיג הכי הרבה תחת נתניהו. גנץ וליברמן יכולים לקבל רוטציה על ראשות הממשלה, פרץ את תיק הביטחון או האוצר. אם נתניהו יודח, או אם תקום ממשלת אחדות חילונית, כל אחד מהם יזכה לנתח קטן בהרבה מהשלטון. כדי שנתניהו לא ירכיב את הממשלה הבאה, כל אחד מהשלושה צריך להאמין שהתנגדות השניים האחרים לנתניהו תגבר על תאוות השלטון שלהם. אחרי הבחירות אף אחד מהם לא יסכים להתגלח מול המצלמות.
מעשיה שהייתה באמת
אריה גולן לא האמין למשמע אוזניו. בבוקר אחרי יידוי האבנים שממנו נרצחה הפלסטינית עאישה א-ראבי הוא ביקש בשידור חי מהשרה איילת שקד לגנות את האירוע. "אני לא יכולה להגיד שאני יוצאת נגד זה", אמרה יושבת-ראש ימינה. "ערבים לא צריכים להיות בכביש הזה. אני לא אגיד לתושבי רחלים ותפוח איך להתנגד לפלסטינים ומה לגיטימי". בערב שלאחר מכן צולמה שקד בכינוס של כהנא חי ונוער הגבעות בעיר דוד.
הגינויים הגיעו מכל עבר, אבל ברשימת הימין המאוחדת שקד לא הייתה לבד. מספר 7, מתן כהנא, אמר בראיון ל"מקור ראשון" ש"הפלסטינים שמתנגדים לישראל הם סרטן עם גרורות שצריך לחסל". הסערה רק גברה כשכתב של הארץ צילם את תמונתו של מאיר כהנא תלויה בלשכת שר החינוך החדש. "הוא היה מנהיג פוליטי לגיטימי", הסביר הרב פרץ.
נראה היה שצינור ביוב התפוצץ באמצע הציבוריות הישראלית. את כנס האיחוד הלאומי במלון רמדה בירושלים פתח בנאום וידאו ממקום מחבואו בברזיל יהושע אליצור, שרצח פלסטיני ליד אלון מורה. האיחוד הלאומי הגיש הצעת חוק – שנפסלה בנשיאות הכנסת – לביטול זכות ההצבעה של הציבור הערבי בנימוק שזוהי מדינת העם היהודי.
הזעזוע גבר כאשר שוחרר תיעוד מ-2017 של השר בצלאל סמוטריץ', באחד הקראוונים המפונים בעמונה, מסית את הצעירים במקום ליידות אבנים ולהכות באלות את השוטרים המפנים. על שולחן היועמ"ש הונח תיעוד של המחלקה היהודית מכינוס סודי בחברון שבו קודמו בתפקיד, אורי אריאל, מאיץ בחברי מחתרת בת עין ליזום עוד פגיעות בערבים. בתקשורת הזכירו שאריאל כבר ישב בכלא שנתיים על חברות במחתרת היהודית.
חודש אחר כך דלף לתקשורת דו"ח של שירות בתי הסוהר: חברי הרשימה אורית סטרוק, עידית סילמן ומוטי יוגב ביקרו אצל יוסף חיים בן דוד, ששרף חיים את הנער מוחמד אבו חדיר ("חוטפי הנער אינם מחבלים", אמרה סטרוק לכתב שביקש תגובה); סמוטריץ' ובנט ביקרו את גור האמל שרצח פלסטיני קשיש ליד איתמר, אבל השיא היה ביקוריהם של חמישה חברי רשימה אצל יגאל עמיר.
התופעה לא פסקה גם כשסגן השר בן-דהן ניצל את ביקורו כדי להבריח לעמיר טלפון שבאמצעותו תיאם פעולות תג מחיר. משהורשע, חברי הבית היהודי ליוו אותו לכלא בתהלוכה שנעצרה רק בפתח "מעשיהו".
גם הבחירות לכנסת ה-22 לא הביאו בכנפיהם שיפור או התמתנות: דף הפייסבוק של המועמדת רוני ססובר גילה שלאחר הרצח במצעד הגאווה היא כתבה "ישי שליסל הוא קדוש. אני משתחרר מהכלא רק על מנת לשוב אליו". כשהתגלה עוד פוסט שלה ("ברוך גולדשטיין קדוש") כבר פיהקו העורכים בעיתונים.
כל הציטוטים האלה לא שייכים, כמובן, לימינה אלא לרשימה הערבית המשותפת ותמיכת חברים בה בטרור ובשלילת קיומה של ישראל. ועכשיו שש שאלות:
לו היה מדובר ברשימה של איילת שקד, האם גם אז הנשיאה חיות הייתה קובעת "איננו סבורים שמדובר במסה של ראיות משכנעות, ברורות וחד-משמעיות המלמדות כי תמיכה במאבק מזוין של ארגון טרור מהווה מטרה מרכזית ודומיננטית של הרשימה או איזה מן המפלגות המרכיבות אותה"?
האם השופט עמית היה מסתפק בנזיפה לא מחייבת אבל מכשיר את האיחוד הלאומי בנימוק הפורמלי שמדובר באיחוד של כמה מפלגות?
האם השופט מזוז היה מסביר גם הפעם שהחוק למניעת השתתפות הערבים בבחירות פוגע במרכיב הדמוקרטי "הפנימי" של ישראל, אך את הדמוקרטיה יש לפרש במובנה "החיצוני"?
האם השופט הנדל היה מגדיר את הצבר המזעזע שלעיל כמשהו שלא מתגבש ל"מסה עובדתית קריטית"?
האם היועמ"ש מנדלבליט והפרקליט ניצן היו עדיין מתנגדים לכל פסילה, של מועמד או של מפלגה שלמה מאלו שמרכיבות את ימינה?
והאם במקרה כזה, לו שקד הייתה קוראת לכחול-לבן להקים ממשלה, גם אז היה מותקף גנץ על שהושיט את ידה תלויה באוויר?
