דברים שאמרתי היום בכינוס של מועצת יש"ע להסברה ותקשורת, במפגש עם רביב דרוקר על התקשורת הישראלית מההתנתקות ב-2005 ועד הבחירות ב-2015:
חופש הביטוי, חירות הפרט וחופש המידע הם ערכים נשגבים, שאגב היסטורית ערש הולדתם דווקא בימין. הם ספגו את המהלומה הקשה ביותר דווקא מהתקשורת, במהלך ההתנתקות, לפני עשור. אם הפאנל הטיפוסי היחיד שהתקיים בשם חופש הביטוי כלל מגיש תומך התנתקות שמראיין שלושה פאנליסטים תומכי התנתקות וכדי לאזן מעלים על הקו את חיים רמון, אי אפשר להתפלא שאחר כך, למרבה הצער, ציבור הולך וגדל לא מחשיב במיוחד את חופש העיתונות. אם הערכים האלה נראים רק כסיסמא חלולה שבשמה מתקיים, במשך עשרות שנים, נתק מוחלט בין הלכי הרוח בציבור למה שקורה באולפנים ובחדרי העריכה, יש בכך נזק הרסני לדמוקרטיה. התקשורת אינה ולא חייבת להיות מאוזנת, אבל אשמח לדוגמא אחת שבה השבט הלבן, התל-אביבי, ליברלי, שמאלני, הופלה לרעה בתקשורת הישראלית.
נשגב מבינתי להבין איך עיתונאי הגון יכול לשבת ערב ערב, או בוקר בוקר, או שישי שישי, בפאנל מוטה, נטול ייצוג לעמדה רווחת מאוד בציבור הישראלי, ולחיות עם זה בשלום. לא ברור הפער בין היכולת של עיתונאים למחות על היעדרם של ערבים בבנק ישראל או מיעוט נשים בממשלה לבין החד-גוניות המזעזעת של מערכות החדשות שבהן הם נמצאים.
כמובן שהאחריות לכך שוכנת גם על כתפי הימין, החרדים ובעצם כל מיעוט שמעדיף לבכות מאשר לעשות. ב-1974, כשאמנון אברמוביץ' נרשם לקורס הכתבים של קול ישראל, זמביש וחבריו נרשמו לגרעין המיישב של אלון מורה.
אם יש דבר אחד שההתנתקות צבעה אצלי חזק מאוד, זו התמונה של כפר דרום. עומדים על הגג 200 איש, ולמטה עיתונאים בכירים, שאני בספק אם מישהו שם מכיר אותם. אז הבנתי שמילים חשובות לפעמים יותר ממעשים. התודעה מעצבת את ההויה.
ולכן, בין החטיבה להתיישבות לחטיבת החדשות נראה שבמבחן התוצאה חטיבת החדשות חשובה יותר.
במבצע צוק איתן, כשחדשות 2 שידרו במשך 18 שעות ביממה, שיבצו את סיון רהב מאיר ואותי להגיש את משדר מוצ"ש. כי כידוע לכל שבת יש מוצאי שבת. חי נפשי, זה היה משדר צוק-איתני קלאסי – איפה נפל הגראד, מה שלום הפצועים, כתב צבאי על הקו. בקיצור, אפס אג'נדה גם לו היינו מאוד רוצים להטיף. ארבעה מוצ"שים הגשנו, ובכל ראשון חיכתה לנו בעיתון ביקורת טלויזיה מזועזעת מההשתלטות הדתית-ימנית על המסך. באחד מהעיתונים כינו את השידור: "פרומו מבעית למה שצפוי לנו״. באחר: "סגל ורהב מאיר הרשו לעצמם להשתולל והפכו לנערי הפוסטר של ההוריקן הלאומני־דתי שסוחף את ישראל. הם לא היססו להיכנס במרואיינים שהביעו עמדות שמאל־מרכז, ניצחו על מקהלת הימנים באולפן ונתנו לכולנו הצצה למהדורת החדשות ביום שבנט יהיה ראש הממשלה".
אני לא רוצה להיות אחד מאלה שעומדים ומנופפים בגזרי עיתון מצהיבים כדי להתלונן על התשקורת העוינת, וגם לא כדי להתבכיין. אחת הרעות החולות של הימין היא תסביך הנחיתות. אני מביא את הציטוטים האלה כדי להסביר שאם זו תחושת המצוקה שחשים כמה עיתונאים ב"הארץ" או ב"טיים אאוט" כלפי משדרים ספורים, תכפילו באלף, בעשרת-אלפים, כדי להבין את המצוקה והתסכול שחש ציבור ענק כלפי כל משדר טלויזיוני, כל עיתון, כבר שלושים שנה.
(צילום: מירי צחי)
