היו ימים, בשנות התשעים העליזות, שבהם "התקשורת" בשביל בנימין נתניהו הייתה רשות השידור. ערוץ 1 הפופולרי חבט בו עם הפרסום על פרשת בר-און חברון, רשת ב' ניסתה להוציא את צה"ל מלבנון על אפו וחמתו, וזעמו של ראש הממשלה הצעיר על הסיקור המוטה השתלב באהבתו העזה להפרטה. הוא ניסה לקדם הצעת חוק לביטול האגרה, וכשנכשל הקים ערוץ מסחרי נוסף, שנועד להכניע את שמאלני הרשות ולהציע להם אלטרנטיבה מאוזנת. היום הוא מוכר יותר כערוץ 10.
איך עבר נתניהו ממי שמנסה לחסל את רשות השידור לזה שמבטיח את קיומה עוד שנה וחצי, במקום שתפנה את מקומה לתאגיד השידור הציבורי החדש? זה כי נתניהו הוא לא אותו נתניהו ורשות השידור לא אותה רשות.
יוזמת סגירת הרשות והקמת שידור ציבורי חדש ונקי על חורבותיה הועברה בכהונה הקודמת על ידי שרי התקשורת והאוצר דאז, גלעד ארדן ויאיר לפיד. נתניהו הבין באיחור שההבטחות אינן לשווא: החוק אכן הצליח לנתק לחלוטין בין פוליטיקאים ובין המיקרופון. בדיעבד ייתכן שהוא הצליח מדי.
ראש הממשלה מאס בתאגיד החדש עוד בטרם קם. בשבועות האחרונים הוא הסביר שוב ושוב בשיחות סגורות שהתאגיד שמאלני. זה אבוד כבר, הפטיר. אנשיו נשבעים בנקיטת חפץ (ניר חפץ?) שהדחייה בתחילת השידורים מתחייבת בגלל ששום דבר לא מוכן כרגע בתאגיד. יש בעיות למכביר בהכנות להקמה, אבל אפילו אחת מהן לא מצדיקה את הפיכת החצר שארגנו נתניהו וניסנקורן, בלי לטרוח לעדכן את הנהלת הגוף החדש. כשבבוקר מנסים להשתיק את ערוץ הכנסת ובערב מחסלים את התאגיד, ברור לכולם מה המסר.
מה רוצה נתניהו דווקא משני כלי התקשורת המאוזנים ביותר בשידור הציבורי בישראל? התאגיד מונה מספר שיא של ימניים ודתיים; ערוץ הכנסת (והגילוי הנאות ידוע) מעולם לא נחשד בהטייה לכיוון פוליטי כלשהו.
הרושם שנוצר הוא שמבחינת נתניהו, כל העיתונאים אותו דבר. עיתונאי ישראל נחלקים אצלו לשלוש קבוצות: שמאלנים, אנשי נוני מוזס ובנטיסטים. ספק אם נשאר אפילו עיתונאי אחד – לא פובליציסט או טוקבקיסט – שנתניהו רואה בו הגון ואובייקטיבי. מערכת העמית-טורף שלו השתבשה קשות: התקשורת כולה ראויה מבחינתו לבוז. היחס האובססיבי של חלקים נרחבים מהתקשורת כלפיו הפך ליחס אובססיבי שלו כלפי התקשורת כולה. איך אמר מארק טוויין? תשעים ושמונה אחוז מוציאים שם רע לכל היתר.
כשזה משתלב גם בפעילות הפייסבוק המרשימה שלו ובמערכת המסרונים שהכריעה את הבחירות לטובתו, אפשר להבין למה נתניהו כבר לא סופר את העיתונות בישראל. ההתגייסות של ארדן ובנט השבוע נגד מהלכיו האחרונים, בשילוב עם חצי ההתגייסות של כחלון, מלמדת שהוא עדיין לא הגיע למצב שמאפשר לו לשלוט בה כאוות נפשו. עוד לא.
