את כוחו הפוליטי שואב בנימין נתניהו משני מאגרים גדולים: מהחרדים כאן ומהיהודים שם. נתניהו נשען על תמיכת המפלגות החרדיות. כשזו אבדה לו ב-2003, בקיצוצים הגדולים של הקצבאות, הוא איבד את כסאו בממשלה ואת הסיכוי להרכיב קואליציה. כשזו אבדה לו ב-2013, כשנכפתה עליו ממשלת לפיד-בנט, הוא לא היסס לפרק את הממשלה ולהחזיר אהבות קודמות. זה קרה בסמוך למעמד שבו הבטיח יו"ר ש"ס אריה דרעי להמליץ על יצחק הרצוג לראשות הממשלה. נתניהו שמע והפנים ופירק.
נתניהו נשען גם על תמיכת יהדות ארצות הברית. הלובי היהודי בוושינגטון הוא היד שמנענעת את עריסת הקונגרס. ראש הממשלה יכול היה להרשות לעצמו להתעמת עם הנשיא הקודם אובמה ביודעו שרשת התורמים והלוביסטים של אייפא"ק ודומותיה היא רשת הביטחון שלו על גבעת הקפיטול. כשנשיאים וראשי ממשלות משחרים לפתחה של מדינת ישראל בקצב גובר בשנה האחרונה זה קורה גם בגלל התחזקותה של המדינה, אבל גם בגלל הדימוי הסמי-אנטישמי של ישראל כמי שמושכת בחוטים של וושינגטון.
ולכן כשבנימין נתניהו אומר "השותפים הטבעיים" הוא מתכוון לחרדים. וכשבנימין נתניהו אומר "ידידינו באמריקה" הוא מתכוון בעיקר ליהדות ארצות הברית. על שולחן הממשלה, ביום ראשון, הוא חזה בעימות הגדול בין ידידינו לשותפינו. והוא בהחלט בחר.
לאיש מהמעורבים לא היה אינטרס להדליק דווקא השבוע את מדורת הענק דת-מדינה משני צידי האוקיינוס. הפוליטיקאים החרדים עוד זוכרים היטב מה קרה בפעמים הקודמות שהשיגו יותר מדי והשר ליברמן התרחק עד היום כמו מאש מכל מהומה שעלולה לקצר את ימיו במשרד הביטחון.
אבל לא הייתה להם ברירה. הפוליטיקאים החרדים קרסו תחת לחץ הרחוב. מה שאפשר היה להעביר בעשור הקודם, בלי לחץ מהאינטרנט ועם גיבוי של גדולי הדור, אי אפשר להעביר היום, בלי גדולי הדור ועם לחץ מהאינטרנט. העיתוי היה מכריע: יעקב ליצמן שהיה עד לא מזמן השר הפופולרי בממשלה חווה כתישה בדעת הקהל סביב מסחטת הרגשות במחלקת הילדים חולי הסרטן בהדסה; אריה דרעי יוצא ונכנס מחדר החקירות כשאלי ישי כבר מתחמם על הקוים. שניהם לא יכלו להרשות לעצמם פחות מניצחון מלא בגיור ובכותל. ונתניהו שרוצה ממשלה עד 2019 אבל מתמודד עם עוד חיקורי דין בתיק 1000 לא יכול היה לסרב.
צחוק הגורל הוא שיכולת המיקוח המפורסמת של החרדים הולכת ונחלשת. מי שהיו פעם לשון המאזניים של הפוליטיקה הישראלית לא יכולים באמת לעבור צד: עליית כוחו של הציבור החרדי, הימני עד מאוד, מחלישה את כוחם של הפוליטיקאים שלו, שרובם איננו ימני כלל. די היה לעקוב אחר פיטוריו של עיתונאי חרדי, אלי ביתאן, שנאם בהפגנת השמאל בחודש שעבר, ואחר התגובות הנזעמות מבית לנאום היוני של ח"כ משה גפני בועידת הארץ. וחוץ מזה, כדאי לזכור מי מחכה להם שם בחוץ: לפיד הבן של לפיד, מי שנחשב חומץ בן חומץ. צלם בהיכל בן בנו של צלם בהיכל.
ובמילים אחרות: הליכוד החליש ברית אסטרטגית אחת תמורת חיזוק ברית אסטרטגית אחרת שכבר מבוצרת מבטון מזוין. התגובות הקשות מארצות הברית הפתיעו גם את לשכת ראש הממשלה. גדעון מאיר, בכיר לשעבר במשרד החוץ, נזכר השבוע בראיון לרזי ברקאי בפעם הקודמת שבה זה קרה: בכהונתו הראשונה של נתניהו אושרו החמרות בגיור ויהדות ארה"ב זעמה. נשיא ארה"ב דאז קלינטון זיהה את הפרצה והרשה לעצמו ללחוץ על נתניהו לוותר לערפאת ביודעו שזה יתקשה לגייס את הלובי היהודי. השבוע זה לא היה נשיא ארה"ב שזיהה את החולשה, אלא השר נפתלי בנט שפגש כל מנהיג יהודי שהסתובב בארץ. בעגת הדייטים התל אביבית, בנט רוצה להיות הריבאונד שלהם מנתניהו, האהוב שהכזיב.
אפשר לנחש שבסוף תימצא פשרה בנושא הגיור: או ריכוך של הטקסט, או מעבר להחלטת ממשלה במקום חקיקה ראשית. הכותל עצמו ייאלץ לחכות לבג"צ. דווקא בישראל, אגב פרשת הכותל לא המריאה. הציבור הישראלי לא התחבר עד היום במיוחד לנשים עוטות טלית וקוראות בתורה. כמו שאמר פעם בן גוריון, הישראלים לא הולכים לבית כנסת, אבל בית הכנסת שהם לא הולכים אליו הוא אורתודוקסי.
יש לפיד לחילונים
בפעם האחרונה שיאיר לפיד ביקר בכותל, תמונתו עוטה טלית וחובש כיפה לבנה גדולה הפכה לפוסטר של שבירתו ימינה. השבוע הוא אמור היה לבקר שם שוב כדי להתייחס להחלטה על מתווה הכותל, אבל ברגע האחרון ביטל.
האם לפיד משנה כיוון? במקום לשתוק הוא דיבר השבוע פעמיים, בחדשות 2 ובגל"צ, ובמקום לפייס את החרדים נכנס בהם חזיתית. נתניהו נכנע לעסקנים החרדים, שצף ברדיו. במשמרת שלי זה יבוטל. ל"יש עתיד" הייתה אסטרטגיה: יותר יהדות וקצת יותר לאומיות בשביל להביא 4-5 מנדטים של ימין רך ביום הבחירות; ופיוס עם החרדים כדי להקים את הקואליציה ביום שאחרי. זה עבד נהדר מאז הבחירות אבל בחודשיים-שלושה האחרונים לפיד מאבד גובה ונתניהו מתחזק.
הייתכן שלפיד שובר את הלוחות שכתב מרק מלמן, יועצו האסטרטגי? יו"ר יש עתיד טוען אחרת. התעצבנתי באמת, הוא אמר למי ששאל. הרי יש עתיד היא שעומדת מאחורי הבג"צ בעד השויון בנטל ונגד ביטול חוק הגיוס. לו רציתי לחסל כל עימות אידיאולוגי עם החרדים למה להוביל מהלך כה מהדהד נגד יוזמת הדגל של ש"ס ויהדות התורה?
האתגר המיידי של לפיד לא ממתין מימין אלא משמאל. מאז הבחירות ועד היום הוא שיחק כמעט לבדו על מגרש האופוזיציה, בעוד מפלגת העבודה תחת הרצוג הולכת ומתאדה עם כל סיבוב של מגעים קואליציוניים. מהשבוע הבא זה עשוי להשתנות. הפער בסקרים בין לפיד והמחנ"צ עומד על 12 מנדטים, אבל הפער האמיתי נמוך בהרבה. כעשרה מנדטים מתוכו מורכבים ממצביעים נטולי סנטימנט, שהמחויבות היחידה שלהם היא הצבעה למי שיוכל לנצח את נתניהו. מקובל להגיד שהם חונים אצל לפיד, אבל האמת הפוכה: הוא חונה אצלם, כמי שנתפס כרגע כמוביל המחנה. בחירה של מועמד אטרקטיבי יחסית, נאמר אבי גבאי, עשויה לפתוח את המירוץ לתפקיד מנהיג הגוש, או לפי הסקרים: לתפקיד זה שיזכה להפסיד לנתניהו.
ישן מפני חדש
עד לבואו של דעא"ש למזרח התיכון, הגוף שערף הכי הרבה ראשים היה מפלגת העבודה. אחת לשנתיים שלוש היא מקפידה לקפד את ראשה שלה ולהחליף אותו בחדש, שגם הוא יותז בתורו תוך שנתיים שלוש. לפי כל הסימנים יש סיכוי טוב שכך יקרה גם ביום שלישי הקרוב.
מפלגת העבודה נתפסת בציבור ומדווחת בעיתונות כשריד מאובן, ארכאי מימי אנו באנו; כגוף פוליטי שלא השכיל להתחדש בזמן, להתחבר לציבורים חדשים ולהתרענן. זה דימוי מעניין במיוחד כשמעמתים אותו עם המציאות. ובה, שמונים אחוז מחברי סיעת העבודה הנוכחיים מכהנים בכנסת פחות משלוש כהונות; שליש מהם מזרחיים, מחציתם מתגוררים מחוץ לתל אביב. בשנים האחרונות היא בחרה להנהגתה מנהיג פועלים משדרות; מגישת רדיו מקול ישראל; עורך דין צמרת מתל-אביב; ושני גנרלים עטורי צל"שים. לא עזר.
התחלופה הגבוהה בצמרת העבודה לא מפריכה את המשבר העמוק של המפלגה, אלא משקפת אותו: זו לא התרעננות אלא פאניקה. מפלגות בטוחות בעצמן לא מבצעות החלפת דם, לא עסוקות בבקשות סליחה ולא עוטות הסוואה ("המחנה הציוני", "ישראל אחת"). מפלגה במשבר אמצע החיים (אם להיות אופטימי) פושטת ולובשת צורה ללא הרף. ממש כמו שטובע מנענע בידיו בהיסטריה ועושה הרבה רעש במים לעומת שחיין מיומן שמסתפק בציפה שקטה ויציבה.
את המועמדים בבחירות צריך, לפיכך, לסווג לשני סוגים: הישנים והחדשים. הישנים הם יצחק הרצוג, היו"ר המכהן, ועמיר פרץ, היו"ר לשעבר. הראשון מבטיח, למעשה, לכנוס את נכסיה הפוליטיים של המפלגה ולנהל את שקיעתה האיטית. השני מבטיח מהפך אבל קשה להאמין שיעשה זאת בכהונתו התשיעית בכנסת.
החדשים הם אבי גבאי, אראל מרגלית ועמר ברלב. בשש משבע ההתמודדויות האחרונות בחרה מפלגת העבודה במועמד חדש (השביעי היה אהוד ברק, שנישא ב-2007 על גב טראומת הכישלון הצבאי של לבנון 2 ומפקד ארגזים גדול). ההיגיון אומר שיש סיכוי טוב שכך יקרה גם הפעם. ברלב נתפס כמועמד ראוי אך חסר סיכוי; אראל מרגלית מתקשה להמריא; המועמד המוביל בקטגוריה הזו הוא, לפיכך, אבי גבאי.
מחנה תומכי השינוי בעבודה כולל את אלפי תומכיהן של שלי יחימוביץ' וסתיו שפיר. גם בלי שהשתיים יצהירו על תמיכה במועמד כלשהו, סביר שרובם המכריע יצביע לגבאי, ברלב ומרגלית.
עמיר פרץ נושא על גבו בבחירות את הצלב של פרישותיו המרובות מהעבודה; יצחק הרצוג את הצלב של כישלונו כיו"ר האופוזיציה. כדי לנצח, שניהם צריכים לקוות שקולותיהם של סוכני השינוי יתפלגו באופן שווה פחות או יותר בין שלושת החדשים. קרב בין ישן וחדש בסיבוב השני הוא דבר ששניהם לא מאחלים לעצמם. שניהם היו פעם חדשים, ושניהם זוכרים היטב איך זה נגמר.
(פורסם ב"מקור ראשון")
