חולה קורונה בא מודאג לרופא, מספרת הבדיחה שסופרה השבוע בכניסה לישיבת הממשלה. דוקטור, הוא שואל, מתי תיגמר הקורונה. אין לי מושג, השיב הרופא, אני לא מבין בפוליטיקה.
את כל ההיסטוריה הפוליטית של המדינה אפשר לספר דרך המושג "פראייר", השנוא כל כך על הישראלים. נתניהו ניצח ב-1996 עם הביטוי "הדדיות", ושכנע את הישראלים שפרס פראייר של ערפאת. עשור אחר כך הובס כי מצביעיו חטפו ממנו קיצוצים אכזריים ולא רצו להיות פראיירים שלו. כשחזר לשלטון, זה היה על רקע ההתנגדות לנסיגה חד צדדית שמוציאה את הישראלים פראיירים, וכמובן, הצעקה האחרונה, ה"שלום תמורת שלום" עם האמירויות.
הסיבה לזינוק המבהיל בתחלואה שהוביל את ישראל לסגר כללי שני, היא התחושה שכולנו יצאנו פראיירים: של הבכירים, ששולחים אותנו לעוצר בעודם חוגגים ומצטלמים בלי מסיכה; של ראש הממשלה שיועציו הפרו בידוד כי ציות זה לחלשים; של המפגינים שמתקהלים בהמוניהם בעוד התשדירים בטלויזיה מזהירים מהתקהלות; של החרדים בחלק מבתי הכנסת, של הערבים בחתונות. אז כל אחד עשה דין לעצמו, והתוצאות מופיעות ברשימת התמותה היומית של משרד הבריאות.
בשנתו החמש עשרה בשלטון זוכה בנימין נתניהו מדי ערב למה שאמנון רובינשטיין זכה רק פעם אחת: לשמוע הספדים על עצמו. או שהוא ינצח את הקורונה, או שהקורונה תנצח אותו. ואם מאזינים לחכמה המקובלת, כדאי להמר הפעם על הקורונה.
בתחילת השבוע, כאשר גרף התחלואה עלה בקצב מהיר וגרף ההגבלות טיפס בעצלתיים, אמר נתניהו בשיחה סגורה שבשבועיים האחרונים גילה בשורה שגורמת לו להיות אופטימי מאוד באשר לאפשרות שיביס גם את המגפה, כמו את כל יריביו הפוליטיים בעבר. האם הבשורה היא חיסון אמריקני קרב? הנשיא טראמפ, בעצמו בקבוצת הסיכון למות פוליטית בגלל הקורונה, כבר מפזר רמזים כאלה שלבטח יגברו לפני הבחירות בנובמבר. אם לאמריקנים יהיה חיסון הוא בוודאי יגיע לשתי מדינות על ראש שמחתו של הממשל הנוכחי: ישראל ואיחוד האמירויות.
לו יהי. ממילא הסגר כבר גוזר עלינו סתיו אבוד, סתיו יגע ולא מנוחם. ההערכה הנוכחית עומדת על עונש מאסר של חודשיים שירצו אזרחי ישראל בבתיהם. ההגבלות חסרות התקדים אך המאוחרות על התפילות וההפגנות לא נולדו אצל השרים, שמתקוטטים עליהן כבר חודשים. הם הגיעו מהרבנים, מחלק ממארגני ההפגנות, מרוב הציבור. הישועה לא תגיע מהממשלה, וגם לא ייזקף לזכותה הקרדיט כשזה סוף סוף יקרה.
איזה בני, שלנו?
דומה שהגיעה העת לדיון רציני בשאלה שנתפסת כמעט סאטירית: האם בני גנץ יהפוך בעוד שנה לראש הממשלה ה-13 של ישראל?
בני שלנו? בני גנץ, המושא לבדיחות, הצולל בסקרים, הנעלם מהרדאר? מי שכמעט התאדה מהתודעה הציבורית? כשמראיינים אותו כבר כמעט לא מקדימים לשמו את התואר "ראש הממשלה החליפי", רק "שר הביטחון". כישלון הקורונה לא דבק בו כפי שהישגי המפרץ לא דבקו בו. נתניהו מתקוטט עם מנדלבליט, עם המפגינים, אפילו עם יפעת שאשא ביטון. הכל מעל ראשו של גנץ, שנראה לא רלבנטי.
ובכל זאת, כניסתו לבלפור היא אפשרות סבירה יותר מכפי שנראתה עד היום. לנתניהו היה חלון יציאה אחד לבחירות, שהוזז מאוגוסט לדצמבר. מטרת הדחייה הייתה כיווצו של בנט לממדים צנועים יותר, ואז פריצה לבחירות. חודש חלף, אבל בנט דווקא גדל בעוד שלושה מנדטים. נותרו עוד תשעים יום להכרעה, רובם יעבור בסגר שלבטח לא יוסיף לפופולריות של מפלגת השלטון.
לכאורה, אפילו עכשיו לא אמורה להיות התלבטות: הקמת ממשלת ימין יציבה שתסכל את ההליכים הפליליים, גם במחיר מיניסטריאלי כבד לבנט, עדיפה על משפט והעברת השלטון הוודאית לגנץ. בהיפוכו של הפתגם, עדיפות שתי ציפורים ביד מאשר ציפור על העץ.
אלא אם הנתונים האמיתיים של הליכוד גרועים יותר משמשתקפים בסקרים, ואז הדילמה נראית לפתע אחרת: להסתכן בהפסד סופי ומוחלט, או ליהנות מהיתרונות שמציע בכל זאת תואר ראש הממשלה החלופי.
בתפקיד הזה נתניהו יהיה דומיננטי בהרבה מגנץ. לרשותו עומדים 54 חברי כנסת, ובהשוואה למחליפו יהיה לו פחות מה להפסיד מפיזור הכנסת ולכן גם יותר מה להרוויח. במקום שכחול לבן תהיה אבן ריחיים על צווארו, הוא יהיה אבן ריחיים על צווארה. ליהנות משררת הקואליציה בשילוב עם הנאות האופוזיציה, מה יותר ישראלי מזה? זו תהיה ממשלת נתניהו בראשות גנץ.
ועל כן כרגע, יש אדם אחד שמשמיע תפילה חרישית להצלחת ימינה: בני גנץ. הוא מבין היטב שמצבה של כחול לבן בסקרים פחות חשוב; כל מנדט נוסף של בנט בסקרים מרחיק בחירות ומקרב אותו עוד קצת אל לשכת ראש הממשלה.
ימינה: מגזרית או ישראלית?
מעולם לא נסקה מפלגת ימין שאיננה הליכוד לרום השיוט שבו מצויה כעת ימינה. ספק אם הדלק של הדימוי כ"מר קורונה" יספיק לעוד שנה-שנתיים. ועל כן, לנפתלי בנט יש אינטרס עליון ביציאה לבחירות לפני שבמרכז-שמאל מתארגנת אלטרנטיבה.
שקד וסמוטריץ' עמלים בשבועות האחרונים לשכנע את סביבת נתניהו שהצלחת ימינה איננה איום אלא הבטחה: היא לא תחולל מהפך שלטוני שיסלק את הליכוד מהשלטון, אלא להפך – היא הדרך היחידה להשאיר אותו שם. חמישים מנדטים לימין הקשה, הם מסבירים, יביאו לממשלת ימין יציבה, סילוק ניסנקורן וחבריו מעמדות ההשפעה, היפטרות מהפריטטיות הכרונית, מהפכה משפטית – וכל זה במחירים זולים יותר ממה שמקבל כעת גנץ.
אלמלא היה ניסיון מסוים עם שני הג'נטלמנים, אפשר היה לחשוב שיש כאן תרגיל מחוכם שבו הימין פועל בשתי זרועות: באחת הוא שואב אליו את קולות השלטון ובשנייה – מנקז אליו את מי שמחפש אלטרנטיבה. אבל אין כזה. העסקה הרי פשוטה: בנט צריך מביבי בחירות, ביבי צריך מבנט קואליציה, ובכל זאת החשדנות מונעת מהם להגיע להסכמה או אפילו להיפגש כדי לדון בה. נתניהו, כמה מפתיע, טרם השתכנע שבנט הוא הדבר הטוב ביותר שקרה לו.
גם הבדלי ההשקפה בימינה ניכרים: בנט מכוון לראשות הממשלה, לכאורה גם אם זה כרוך בבניית קואליציה בלי הליכוד; שקד וסמוטריץ' דוגלים בהמשך שיתוף הפעולה עם נתניהו. יו"ר ימינה רואה אפשרות לגייס קהלים חדשים לטווח ארוך, על מצע בריאותי-כלכלי, לא תרגיל עוקץ חד-פעמי. שותפיו באיחוד הלאומי סקפטיים בהרבה ומעדיפים להתמקד בקולות הציונות הדתית לפני שיוצאים למסע ציד בערבות המרכז. השניים התכתשו בשבוע שעבר פומבית בשאלה אם ימינה היא מפלגה מגזרית או כלל ישראלית. סמוטריץ' ידרוש לעצמו מחצית מהעשירייה הראשונה, המובטחת יחסית. על העשירייה הבאה הוא מוכן להתפשר, מתוך הנחה שהיא מורכבת ממצביעים חילוניים ולגמרי על הקרח.
עסקת טיעון, חנינה או משפט?
כלי התקשורת של הימין התפנו השבוע מחבטות בשמאל לטובת מלחמת אחים קטנה. העילה הייתה טור של קלמן ליבסקינד, שכלל שני חלקים שאינם קשורים בהכרח זה לזה: הראשון, קריאה לעסקת טיעון או חנינה. השני, קביעה שנתניהו "אינו יכול עוד" לכהן כראש הממשלה. החיבור בין שניהם פתח פצע ישן שטרם הגליד: יחסי הליכוד והציונות הדתית. על פי הטענה של תומכי נתניהו, מנדלבליט מהציונות הדתית תדרך עיתונאים עם כיפה סרוגה נגד נתניהו ובעד עסקה. הוסיפו לכך שני עדי מדינה מהציונות הדתית, ועוד מפכ"ל ופרקליט מדינה, והנה הקונספירציה במלואה.
מי שרואה בהתנערות העיתונות הסרוגה מנתניהו את תחילת נפילתו מתבקש לכבוש את תקוותו. הציונות הדתית וראש הממשלה נהגו זה בזה כפי שמשיח מביט על חמורו: רוכבים על גבו אל היעד, אבל בלי חיבה מיוחדת. הבייס של נתניהו הוא ראשי ערים מהפריפריה או שרים בליכוד, וכשהם יתנערו אלה יהיו חדשות של ממש.
העיקר הוא החנינה כדרך לשחרור ישראל מלפיתת הצבת האכזרית של משפט נתניהו. הרעיון איננו חדש: הוא נכתב לראשונה בטור זה לפני שנה וחצי. אז הוא נתקל בתגובות חשדניות דווקא משמאל, שראה בו מזימה של נתניהו לחמוק מהדין. עכשיו הימין סבור שזה מהלך נכלולי של מנדלבליט. כולם כל כך שונאים את המחשבה על חנינה בסגנון קו 300 עד שללב מתגנבת מחשבה: אולי זה בכל זאת לא רעיון כל כך רע.
המתקפה על מנדלבליט, שבניגוד להאשמות לא תדרך כלל בנושא, מתעלמת מעובדה חשובה: שלושה שותפים אמורים להיות למהלך, והם נשיא המדינה, היועץ המשפטי וראש הממשלה. איש מהם לא פסל את המהלך בפומבי, אף מקורב לא נשלח להזדעזע ולהבטיח שהמשפט יתנהל עד הסוף. נתניהו, מנדלבליט וריבלין השתעשעו ברעיון לאורך השנה האחרונה. למרבה הצער, כמעט אף פעם לא במקביל. בשלב מסוים ניסה ח"כ לשעבר יצחק הרצוג לתווך, עד שנואש. אבל הרעיון עדיין חי וקיים, ויוסיף לחיות לאורך שנות המשפט הקרבות.
לנשיאת העליון בדימוס, מרים נאור, הייתה החודש פליטת פה מעניינת שהתנערה ממנה כעבור זמן קצר: "במובן מסוים", אמרה, "המשפט של נתניהו יהיה גם משפטו של מנדלבליט". היועמ"ש זעם, אבל גם הוא לא יצטער אם ייחסך ממנו עינוי הדין.
