כשביל קלינטון נבחר לנשיאות ארצות הברית ב-1992 כינו אותו הפרשנים "הנשיא השחור הראשון". תמיכתו בקהילה האפרו-אמריקנית, השורשים הדרומיים, אפילו הסקסופון, כל אלה העניקו לו את התואר. כשקוראים את אלפי תגובות הנאצה ברשת לנשיא המדינה הנוכחי אפשר להניח שבעיני כותביהן, ריבלין הוא הנשיא הערבי הראשון. זה די מדהים, בהתחשב בעובדה שהסיעות הערביות, מרצ והעבודה העניקו לו בבחירות אשתקד מספר חד-ספרתי מעליב של קולות. הן קידמו בכל הכוח מועמדים כמו מאיר שטרית, דליה איציק ובנימין בן אליעזר, שלישייה שלא הייתה מעזה לצייץ את מה שריבלין אומר בקול רם מיומו הראשון בתפקיד. הרצוג, מיכאלי, שפיר ולבני שיצאו להגן על כבוד הנשיא היו אלה שהעדיפו על פניו עבריין מושחת ואחר כך חותם הסכמי שתיקה מוזרים.
הנה שעשוע אינטלקטואלי: האם בכנסת העשרים ריבלין היה נבחר? התשובה: ספק רב. סיעתו-שלו, הליכוד, העניקה לו אז רק חצי מקולותיה. העשירייה השלישית של הליכוד, העשירייה שנוספה מאז, רחוקה מהזדהות עם המסר המורכב של הליכודניק שיושב עכשיו במשכן נשיאי ישראל. ירון "תגידו תודה שאתם יושבים פה", אורן חזן ודוד אמסלם לא היו חולמים להצביע ריבלין. במשמרת שלהם דליה איציק הייתה הופכת לנשיאת המדינה, בקולות הליכוד.
שנת כהונתו הראשונה של נשיא מדינה מגוונת יותר מהטוקבקים. ריבלין יעשה עוול לעצמו אם ילבש את החליפה התדמיתית שתופרים לו בו-זמנית מגיבי הימין ומנהיגי השמאל, איש איש מטעמיו. הוא הנשיא הראשון שהצהיר על התנגדות למדינה פלסטינית מאז אפרים קציר, הראשון שביקר בחברון לא רק למטרות ניחום אבלים, הראשון עם מנכ"ל מתנחל, הראשון שמתראיין גם למקור ראשון ולא רק ל"הארץ". למה כל זה נמחק מהתודעה? כיוון שהימין אוהב להתאכזב ממנהיגיו, וכיוון שהשמאל הופתע לטובה: "אני לא רוצה נשיא שכל היום ידבר על ארץ ישראל, שיילך לרבנים שלו, למתנחלים שלו", אמרה גלאון בין הסיבוב הראשון לשני. מבחינתה, אם בבוקר הוא נוסע למכינה בעלי ובערב מדבר בעד המיעוט הערבי, זה כבר יותר משציפתה.
