אותות של לחץ כבד והיסטריה קלה ניכרו על פניהם של שר השיכון ופמלייתו בטקס החתימה החגיגי בבאר יעקב בכל פעם שחבר מרכז ליכוד נצפה ברדיוס של עשרים מטר. מימינו של גלנט ישב בנימין נתניהו, משמאלו משה כחלון, ומעל ראשו מתנופפת חרב הפיטורים. אנשיו נשלחו להרחיק את פעילי הליכוד שביקשו ללחוץ יד, שמא יושב ראש מפלגתו של שר השיכון ייראה, ויקבל במו עיניו עוד הוכחה שגלנט חותר את דרכו לליכוד.
יש משהו קצת משעשע בעובדה שגלנט עלול להיות מפוטר מהממשלה בגלל מגעים עם הליכוד. כולנו כולה וכמעט כל אחד מחבריה לחוד – כולל העומד בראשה – ניהלו ו/או מנהלים פלירט עם מפלגת השלטון. שר הכלכלה אלי כהן, לשעבר סניף הליכוד בחולון, משקיע את רוב הזמנו הפנוי במפגשים עם פעילים פוליטיים. מייקל אורן מונה לסגן שר של נתניהו על פי בקשתו של ראש הממשלה. כחלון עצמו ניהל בשנתיים האחרונות שורת מפגשים עם ראש הממשלה שבהם עלתה (לרוב אמנם ביוזמת האחרון) יוזמה לריצת ריץ' רץ' משותפת.
החטא העיקרי של גלנט הוא היעדר קלאסה ועודף תמימות. היעדר הקלאסה התבטא בשורת מפגשים עם פעילים. לא רק זה המרשיע עם חברי המרכז מנתניה שציטוטים ממנו דלפו; בחודשים האחרונים הוא קיים, למשל, שורת מפגשים עם ראשי קבוצות המתנחלים בליכוד. איזו דרך ארוכה עברה מהרגע שבו גלנט, עם דרגות אלוף, הגיש מול המצלמות את צווי הפינוי לחתימת ראש הממשלה שרון ב-2015, ועד שהוא הכריז על יוזמת מזרח גוש דן לבניית רבבות יחידות דיור ביהודה ושומרון.
עודף התמימות התבטא בתגובה של גלנט אחרי שפרטים על המתיחות שלו עם כחלון החלו לדלוף. שר השיכון ניסה לכבות את המדורה עם דלק: הוא שוחח עם שורת פוליטיקאים, והעריך שיש הקלטה של השיחות, בעוד שקלטת כזו, אם להשתמש במונח מהמאה שעברה, כנראה כלל לא קיימת. עצם העיסוק שלו בקלטת שלו הייתה רק הגדיל את הפרשה, וההשוואות ההיסטוריות על אחריות הקורא.
כחלון, שניהל את העסק מאחורי הקלעים בתחכום אופייני, כנראה החליט לא לפטר את גלנט. לראיה, העובדה שלו רצה, כבר יכול היה לעשות זאת ללא כל מחאה. מכר ותיק שלו הזכיר השבוע שלאורך כל שנותיו בפוליטיקה כחלון מעולם לא פיטר איש, מדובר ועד מנכ"ל. קשה לראות אותו מתחיל דווקא בעריפת ראשו של שר בכיר. כאשר מצרפים זאת לעובדה שאבי גבאי כבר פרש, עשוי להיווצר הרושם שליד שר האוצר לא צומח דשא. השניים ייאלצו לנהל את מערכת היחסים הלא קיימת שלהם עד הבחירות הקרובות, שבהן גלנט יעבור לליכוד. יהיה משעשע אם ברגע האחרון כולנו תתמזג בליכוד, והשניים שוב ימצאו את עצמם חולקים ברשימה אחת.
גלנט בעיקר לקה בכשל מודיעיני. הוא לא יכול להיות על "המשבצת הבטחונית של הליכוד" או "שר הביטחון הבא", כפי שצוטט כאומר לחברי הליכוד, מהסיבה שהיא כבר תפוסה על ידי אחד, אביגדור ליברמן. האהבה מלבלבת בין ראש הממשלה ושר הביטחון שלו, בנישואיהם השניים (או השלישיים, אם לוקחים בחשבון גם את הכהונה הראשונה של נתניהו). אין לנתניהו שר מקורב ונאמן מליברמן. המסרים שלהם השבוע בענייני בניה ושלום, למשל, נלקחו היישר מאותה תיבה.
בבחירות האחרונות ליברמן ישב על הגדר, מסרב להצהיר על מי ימליץ לראשות הממשלה. זה עלה לו בהתכווצות כואבת בתוצאות האמת. נתניהו גירד ממנו מחצית ממצביעיו, מותיר אותו רק עם הנאמנים והותיקים. על הטעות הזו הוא כבר לא יחזור.
רק טראומות העבר מונעות מהשניים, ובעיקר מהליכוד, ריצה משותפת. הפעם, בניגוד לרשימת הליכוד ביתנו של 2013, יש בזה גם היגיון אלקטורלי. כהונת שר הביטחון לא מוסיפה בסקרים מצביעים לליברמן, והגרעין הקשה שנותר ממילא יילך איתו באש ובמים, בניגוד לאלה שנטשו אותו לטובת בנט ולפיד. הפעם יש סיכוי סביר שאחד ועוד אחד יהיו שווים שניים, או קרוב לכך. יש בסביבת שניהם מי שטוען שההסכם כבר סגור למעשה: איחוד כזה ייצא לפועל אם בבחירות הקרובות יתברר שלפיד פותח פער מסוים על הליכוד, וכדי לסגור את הפער הזה.
צריך לזכור גם שמטרת העל של ליברמן, כחלון ובנט הייתה ונותרה השתלבות בליכוד עצמו. שלושתם הבינו שמלוייני המפלגות שהם עומדים בראשם לא תצא ראשות ממשלה. כל הפוליטיקה הימנית בשתי הכהונות האחרונות היא בעצם משא ומתן על השתלבות עתידית ברשימת הליכוד.
דרוש גבאי
אהוד ברק אמר לא מזמן שועדת איתור לתפקיד ראש ממשלה, לו הייתה כזאת, הייתה בוחרת באבי גבאי על סמך הצטיינותו בתפקידיו הקודמים. זו האמת, אבל לא כל האמת: אם הייתה ועדת איתור כזו הוא היה עובר בהצטיינות את שלב האיתור אבל נופל בשלב הראיון האישי.
זו לא רק הנפילה הכואבת במארב שטמן לו אראל מרגלית בעימות. זו גם העובדה שגבאי סובל מהיעדר חמור של אותו אלמנט חמקמק שממנו עשויים מועמדים לראשות הממשלה. לא שבסביבה יש כאלה יותר מדי.
האסטרטגיה של גבאי, אם ייבחר, נשענת על התלהבות ראשונית שבחסותה יגנוב כמה מנדטים מלפיד וייצמד אליו. במקרה כזה אותם עשרה, שנים עשר מנדטים שמצביעים כרגע יש עתיד בסקרים בגלל שהוא נתפס כמתמודד העיקרי מול נתניהו יעזבו חיש קל. זו האסטרטגיה, אבל החיים לא נוטים להיוועץ ביועצים אסטרטגיים.
המלך פייסל
פייסל איסלאם הוא פרשן פוליטי צעיר ומוכשר. הבריטי ממוצא בנגלדשי בן הארבעים פילס את דרכו כל הדרך מהמקומונים של מנצ'סטר ועד שהפך ב-2014 לעורך הפוליטי של סקיי ניוז ומי שמוכר כמעט בכל פינה בממלכה.
שלוש שנים בלבד חלפו מאז שמונה לתפקידו. כשמונה לתפקיד בריטניה הייתה דמוקרטיה מנומסת עד כדי שיעמום, שבה בחירות מתקיימות במקרה הטוב אחת לחמש שנים (ועקרונית אין מניעה גם לקיים אותן לעיתים נדירות יותר); שבה מערכות בחירות אורכות חודש לכל היותר והרכבת ממשלה, אם בכלל נדרשת, אורכת עד 48 שעות.
בשלוש השנים האחרונות איסלאם סיקר שתי מערכות בחירות, שני משאלי עם היסטוריים (על עזיבת סקוטלנד את בריטניה ועזיבת בריטניה את האיחוד האירופי), ראה שלושה ראשי אופוזיציה מתחלפים זה בזה ועקב מקרוב אחר שישה מרוצים לראשות מפלגה. הסוף עוד לא נראה באופק: כסאה של ראש הממשלה תרזה מיי מתנדנד בחוזקה ויו"ר האופוזיציה קורבין מבטיח עוד בחירות השנה. באותו הזמן בישראל המפוהקת היה ראש ממשלה אחד, יו"ר אופוזיציה אחד ומערכת בחירות אחת. איסלאם, הוא בין הבודדים שראה בזמן אמת את התחזקות הלייבור וקריסת השמרנים. צריך לקוות שגם ראה את הנולד מבחינה פיננסית, וחתם על חוזה עם תשלום לפי מספר הכתבות.
(פורסם ב"מקור ראשון")
