אל הבחירות האלה מגיע נתניהו רגל על רגל. זה לא משל: הרופאים ציוו על ראש הממשלה החבול להניח את רגליו על השולחן בכל הזדמנות, להקל על ההחלמה. אבל זה גם תיאור מצב פוליטי. נתניהו הרבה פחות מאולמרט (ע"ע) מכפי שהיה ניתן להניח והוא בטוח למדי, כנראה בצדק, שיזכה בראשות הממשלה. סקרי העומק שלו מעידים שגוש הימין גדל מאז הבחירות האחרונות בחמישה מנדטים, ולכן גם לא נראה הפעם את נתניהו מנסה להתמרכז, להפך: הליכוד ינהל מסע בחירות עם פנייה מובהקת למצביעי הימין.
נקודת החולשה העיקרית של נתניהו, כמה אבסורדי, היא דווקא חוזקו. הליכוד יצטרך להילחם בנטייה של המצביעים להישאר בבית בגלל חוסר עניין, או להצביע למפלגות אחרות, כדי להשפיע על הרכב הקואליציה העתידית. מסע הבחירות שלו יקרא לפיכך מהרגע הראשון "תנו לנו את הכוח", ויזכיר את האביב הערבי והכרעת הקיץ באיראן. אבל בניגוד למקובל לחשוב, הוא יתמקד גם בכלכלה: כחלון יזכיר כמה כסף חסך לכל אחד מאיתנו בסלולר, סער את המעונות חינם, גם גלעד ארדן וישראל כץ יישלחו למערכה לעיתים תכופות. נתניהו עצמו יגיח לעיתים נדירות יחסית אל השטח. הוא ינהל מסע בחירות באמצעות החלטות של ראש ממשלה, לא נאומים בשטח או, הס מלהזכיר, עימותים טלוויזיונים. מבחינתו של נתניהו, כל יום שבו לא ידברו על הבחירות הוא הישג. תרדמה עמוקה תסייע לו, מערכת בחירות ערה תהיה סימן שמשהו רע קורה.
אולמרט:
בתור אדם מפוכח, אהוד אולמרט יודע שראש הממשלה הוא לא יהיה הפעם: מצב התיקים שלו ימנע את זה מבחינה משפטית, חוסר הפופולאריות הכרוני שלו ימנע את זה ציבורית, גלאון ויחימוביץ' יעצרו זאת פוליטית: אין שום סיכוי בעולם שימליצו עליו לנשיא. בעצם, גם לפיד לא, ואולי גם לא לבני. הוא לא ישעבד את עתידו הפוליטי המזהיר לטובת פוליטיקאי מורשע, היא לא תוותר שוב לאולמרט על ראשות מפלגה. 2006 הספיקה לה.
התקוות המופרזות שננעצות באולמרט כשובר שוויון לא תלויות בכוח המשיכה הציבורי שלו, אלא בכישורי התמרון הפוליטיים שלו: אין ימני אחד בין הירדן לים שיתמוך במועמד שהעביר לפלשתינים את ההצעה הנדיבה בהיסטוריה. אבל אולמרט מציע לשמאל גוש חוסם תיאורטי נגד נתניהו: כל השמאל, ישראל ביתנו והחרדים. ליברמן ישב איתו בממשלה, והחרדים יושבים איתו מאז עיריית ירושלים. כשחושבים על זה, נציגיהם הבכירים גם יושבים לצידו על ספסל הנאשמים בפרשת הולילנד.
זו פנטזיה פוליטית פרועה, שסיכויי הגשמתה פרועים. אבל בוא נניח לרגע שתתממש: במשך ארבע שנים הסבירו רמון ולבני שצריך להפיל את נתניהו בגלל שבחר את "השותפים הטבעיים", הלא הם החרדים והמתנחלים. התסריט הכי אופטימי שלהם הוא שחזור השותפות הטבעית הזו, רק עם אולמרט במקום נתניהו. שלום לא ייצא מזה, גם גיוס לכולם לא. לכל היותר, הוכחה שהדגל האחרון של גוש השמאל בישראל הוא כבר לא פשרה טריטוריאלית או צדק חברתי, רק מלחמה עיקשת בנתניהו.
עם ארבעים מנדטים כל מה שנשאר, הוא הספקולציות. השפל ההיסטורי של השמאל-מרכז ניכר גם במהלך הפוליטי האחרון: עבריין מין מנסה להמליך עבריין מורשע כדי שיקים קואליציה עם אסיר משוחרר. רק אברהם הירשזון חסר.
דרעי:
12 שנה של קרב על ראשות ש"ס יוכרעו בימים הקרובים ממש. זה אומר כולה שלי, וזה אומר כולה שלי, והרב עובדיה בן ה-92 כנראה יאמר לשני המתקוטטים הצעירים: יחלוקו. הקרב האמיתי הוא על אופי החלוקה הזו. כדי לכבוש את ההנהגה, דרעי המשיך גם השבוע לאיים באקדח חסר הכדורים הקרוי "הקמת רשימה עצמאית". כאילו שהוא באמת ירשה לעצמו להתמודד מול הרב עובדיה. הצעתו האחרונה, הנהגה בשבילי ו'שר בכיר' בשביל ישי היא התחלה של מו"מ מפוכח יותר. זה המשחק שיקרה בימים הקרובים: אם דרעי יציג סקרים שמעניקים לש"ס זינוק, הוא יזכה בראשות ש"ס. אם ישי יצליח לשכנע את הרב שלדרעי אין ברירה, הוא יזכה. כך או כך, הסיכויים ששני היריבים האלה יצטרכו לדור באותה רשימה פוליטית עולים מדי יום.
לפיד ויחימוביץ':
שתי תחנות השיגור העיקריות של ח"כים לכנסת הבאה מתמלאות כמעט עד אפס מקום. שני הפוליטיקאים הטריים האלה מחזיקים בזכות להפוך 25-30 איש לחברי כנסת, והביקוש בהתאם. כולם שואלים את מי הם מתכוונים להביא, אבל בלי ששמנו לב, הרשימה כבר פה. רשימת לפיד תיראה כך: ראש עיריית הרצליה יעל גרמן, העיתונאי עופר שלח, הג'ודוקא יואל רזבוזוב, עו"ד קארין אלהרר, הרב שי פירון, ד"ר עליזה לביא וד"ר רות קלדרון, ניצב בדימוס מיקי לוי. יחימוביץ' תציע את המוחים סתיו שפיר וכנראה גם איציק שמולי, ניצב משה מזרחי, ראש מועצת ירוחם מיכאל ביטון, העוזרת הפרלמנטרית שלה לשעבר מיכל בירן, אבא נעם שליט, העיתונאי מיקי רוזנטל וכנראה גם אשת קדימה אורית זוארץ.
על פניו, הרשימה של לפיד נראית יותר אטרקטיבית לבוחר אבל פחות אפקטיבית בכנסת. מעט מאוד מקשר בין אנשיה. קשה לזהות שם יותר מדי שמות שכשירים לעבודה פרלמנטרית אפקטיבית, ועוד יותר קשה לזהות קו מקשר בין חלק מהדמויות ברשימה.
בכנסות האחרונות, כל בחירות פלטו בין 30-40 ח"כים. קריסתן של קדימה ועצמאות עשויה לשבור את השיא הזה. בכנסת ה-19, שתפתח את דיוניה באמצע פברואר הקרוב, יהיו לפי הסקרים הנוכחיים חמישים חברי כנסת חדשים.
ליברמן:
שעשוע מסוים אחז ביו"ר ישראל ביתנו כאשר קרא את ההדלפות מהפרקליטות על החלטה בענייניו עד הבחירות. עד אילו בחירות? בטח שאל את עצמו. זה הרי בדיוק מה שמבטיחים ב-4 הפעמים האחרונות שהלכנו אל הקלפיות.
הסיכויים שליברמן יועמד לדין פחתו משמעותית לא בגלל עוצמת הראיות, כמו בגלל ההלם שפקד את הפרקליטות אחרי הכרעת הדין בפרשות אולמרט. הביטחון בהעמדה לדין של פוליטיקאים נעלם לחלוטין, גם האמונה שהציבור מגבה את המאבק למען שלטון החוק. מערכת בחירות שנפתחת בארבעה מורשעים שונים (הנגבי, רמון, אולמרט, דרעי) מודיעים על חזרתם המתקרבת, מעידה באופן מדאיג שבעיני הציבור אין לרישום פלילי שום ערך. אם הציבור מחזיר לכנסת שורת מורשעים, מה זה כבר כתב אישום אחד לליברמן. ברור שכבר עכשיו יש מפסיד אחד לבחירות האלה, וקוראים לו משה לדור.
