בלילה שבין שני לשלישי, אחרי גסיסה מכוערת, נאספה אל עמיה ממשלת האחדות נתניהו-הרצוג. במשך למעלה משנה היא טופחה במפגשי סתר בין נתניהו והרצוג. כשאחד רצה השני עוד לא וכשהשני רצה הראשון כבר לא. נתניהו היה מחויב מדי לבנט והרצוג פחד מדי מיחימוביץ' ולבני ובלילה לפני ארבעה ימים התברר לשני הצדדים סופית שזה נגמר. למחרת בבוקר כבר השמיע יושב ראש האופוזיציה, כמה אנווגרדי מצידו, נאום אופוזיציוני חריף נגד ראש הממשלה.
בשבועות האחרונים הם היו היחידים שעוד האמינו באפשרות להתאחד. אבל הבוקר שאחרי מוצא את נתניהו עם תיקים פנויים רבים ובכירי ליכוד רעבים עוד יותר. הבעיה המשמעותית מכולם, אבל הפחות דחופה, היא תיק החוץ. בהליך טבעי של קניית סיכונים, בכירי הליכוד יעדיפו בשקט את המשך המצב הקיים על פני האפשרות שאחד מיריביהם יזכה בתפקיד ובמחלקות הראשונות שמתלוות אליו.
תיק הכלכלה הוא הבעיה הבאה. בהחלטת הממשלה על צירוף ישראל ביתנו לממשלה היה סעיף נוסף: מינויו של זאב אלקין, שנותר כמעט נטול תעסוקה אחרי שתיק הקליטה נלקח ממנו, לתפקיד שר הכלכלה. אלקין ושותפו החדש, חיים כץ בתפקיד יריב לוין, סיכמו על חזית משותפת. כץ אמור היה להרוויח ממנה את אגף העבודה במשרד. אבל חצי שעה לפני הדיון כחלון הטיל וטו. את תיק הכלכלה אני רוצה למפלגה שלי, הבהיר לנתניהו. "במקום איכות הסביבה?" שאל נתניהו. לא במקום, בנוסף, השיב כחלון. אם לליברמן עם חמישה מנדטים יש שני תיקים, לי עם עשרה מגיעים ארבעה. רק בממשלת נתניהו הרביעית יכול ראש מפלגה קטנה לקבל את תיק האוצר ועדיין להרגיש שדפקו אותו.
לא ברור למי יעניק כחלון את תיקי הכלכלה ואיכות הסביבה, גם אם יזכה בהם. רשימתו התגבשה בחיפזון ערב הבחירות ומתפרקת באיטיות. גבאי טרק את הדלת בחוזקה רק לפני שבועיים; אלי אללוף עם הפנים החוצה או ללפיד; גלנט ואלי כהן נראים לאחרונה יותר ויותר בכינוסים של חברי מרכז ליכוד.
במפלגת השלטון חושדים שכחלון עצמו במגעים עם נתניהו על איחוד מתבקש לפני הבחירות הבאות. זה אמנם יפגע בבכירי הליכוד, אבל זה אף פעם לא הטריד במיוחד את מנוחת מנהיגם. עובדה: בחודשים האחרונים נטשו את הממשלה שלושה משרי המפלגה – שלום, דנון, יעלון – אבל רק הנגבי אחד הצטרף. נתניהו יכול לצרף שר או שניים מהליכוד, ולמנות עוד חבר לקבינט, לאייש את תיק החוץ ולהילחם כארי על תיק איכות הסביבה – אבל הוא לא עושה זאת. עד עכשיו התירוץ היה ממשלת האחדות שעל העץ. מה יהיה התירוץ מהשבוע הבא?
המיליונרים של נתניהו
אם אביחי מנדלבליט לא היה יועץ משפטי לממשלה הוא יכול היה להפוך בקלות לפוליטיקאי מצטיין. תראו עוד אדם אחד שהיה מודיע על סגירה של ערימת תיקים פליליים נגד שרה נתניהו בניגוד להמלצת המשטרה, ועדיין מתקבל במחיאות כפיים. השטיק היה ישן אבל יעיל: מאיזור צלאח א-דין הודלפו ידיעות על בדיקת משטרה טרייה ומסתורית נגד ראש הממשלה שהעיסוק בה ממלא את ימיו ולילותיו של היועמ"ש החדש. החדשה הדרמטית דחקה את ההחלטה על סגירת תיקי שרה.
מה הסיכוי שהבדיקה הזו, בתוספת תיקי מימרן וביביטורס, תטלטל את כסאו של נתניהו? התשובה היא: לא גבוה. כולם שווים בפני החוק וכל הג'אז הזה, אבל ההיסטוריה מלמדת שההחלטה על הליכים פליליים נגד ראש ממשלה בישראל היא יותר פוליטית ממשפטית. כל פרשות אולמרט עסקו בתקופה שלפני מינויו לראש הממשלה. אבל כל החקירות נפתחו רק אחרי מלחמת לבנון השנייה, כשאחוזי התמיכה בו צללו לשלושה אחוזים מביכים. לגבי שרון זה אפילו קל יותר: השופט המנוח מישאל חשין התוודה בראיון פרישה לעיתון הארץ שעוד לא נולד מי שיסלק את שרון מתפקידו על רקע פלילי כשעל הכף גורלה של תכנית ההתנתקות.
הצטברות התיקים, בדיקות המבקר והחקירות מעידה שמעמדו הציבורי של נתניהו נחלש. צרות באות בצרורות, בדרך כלל אחרי צרות אחרות. זכרו, למשל את פרשת הבקבוקים, דו"ח החשמלאי ודו"ח הדיור שפורסמו שבועיים לפני הבחירות כשהרושם היה שנתניהו מפסיד. בחודשים שלאחר נצחונו הסוחף הפרשות האלה נגוזו. זו אינה טענת קונספירציה משמאל או מימין, אלא עובדת חיים: היד רועדת פחות ככל שאחוזי התמיכה יורדים.
העניין עם פרשות נתניהו הוא שאופיין שונה מאלה של שני קודמיו. קשריו עם אילי הון נוגעים בדרך כלל למיליונרים זרים או לחוסר חיבתו לשלם מכיסו בעודו בתפקיד. בניגוד לאי היווני, סיריל קרן או הולילנד, לא נטען שהוא קידם בתמורה את ענייניהם. לרוב, הם אלה שמקדמים את ענייניו, בגלל הערצה אישית, אמונה ימנית או סתם רצון להתחכך ביוקרה שמשדר מוסד ראש ממשלת ישראל. בקצרה: המיליונרים של אולמרט רצו שהוא יעזור להם; המיליונרים של נתניהו רוצים לעזור לו. זה יכול להתחכך בתחום הפלילי, אבל כדי להפיל ראש ממשלה יהיה צורך ביותר.
זכרו את העדות הדרמטית של משה טלנסקי נגד אולמרט ב-2008. אפילו אולמרט המוכה הצליח לשרוד אחריה עוד 11 חודש. זכרו את המלצת הפרקליטות להעמיד את שרון לדין ב-2004, את ההדלפה הדרמטית של פרשת סיריל קרן או את הרשעת בנו הכל יכול בשבועת שקר: שרון נפל בסוף בגלל מצבו הבריאותי ולא המשפטי. הפרשה החדשה תצטרך להיות דרמטית לא פחות כדי לסמן את תחילת סופו של נתניהו.
סיפורי מעשיהו
לילדים של קיץ 2006 אפשר אולי למכור את אגדות העם הארוזות היטב על הצלחתה של מלחמת לבנון השניה. המבצע המבוהל, הכושל, היהיר והמסוכסך של הגרועה בממשלות ישראל נעטף עכשיו באריזת צלופן ומשווק כהברקה אסטרטגית שגדולתה התגלתה רק עשור לאחר מכן. אם אולמרט מנצל את שעת הטלוויזיה היומית שלו בכלא מעשיהו כדי לצפות בכתבות על המלחמה הוא בטח מבסוט עד הגג של אגף עשר.
הסיבה העיקרית שלבנון 2 אינה יכולה להיחשב כמלחמה אמיצה ומוצלחת, היא שעד שלושה ימים לפני סיומה ממשלת ישראל סירבה להכיר בה כמלחמה. ראש הממשלה הטרי ושר הביטחון הטרי התייחסו אליה כמעט לכל אורכה כמבצע, גם אם נרחב, להשבת חטופינו וכבודנו הלאומי. הם סירבו להכיר בה כמלחמה גם כש-130 חיילים ואזרחים כבר שילמו בחייהם, ולכן היססו מאוד בהפעלת התמרון הקרקעי. הם לא הבינו שזו מלחמה ולכן שר המשפטים הרשה לעצמו לבצע מעשה מגונה בקצינה בישיבת הקבינט המכריעה. הם היו עוורים לחלוטין למשמעות האסטרטגית של ספיגה כבדה בעורף, ולכן ביוהרה שאין לתאר אהוד אולמרט הסביר לתושבים שבירושלים 2002 התושבים חטפו פיגועי התאבדות אבל לא נטשו. ועדת וינוגרד נאלצה להסביר לו שבניגוד למחבלים מתאבדים, מרקטות אי אפשר להימנע בישיבה בבית.
ההחלטה להגיב בחומרה על חטיפה תירשם לזכות אולמרט, בוודאי הרבה יותר מהשקט התבוסתני שבו קידמו ברק ושרון מתקפות רצחניות דומות. אבל היישום היה מחפיר. "החמצה חמורה וכואבת", כינו זאת חברי ועדת וינוגרד, והם ידעו על מה דיברו. אם השקט בצפון נובע מהרתעה – וזה "אם" גדול מאוד – הוא בעיקר נובע מההרס העצום שהותיר חיל האוויר בביירות ובנותיה, לא מהתמרון הקרקעי המביש והמגומגם שעליו פיקד הקבינט. החלטה 1701 שסיימה את המלחמה הופרה עוד בזמן שנכתבה. אלמלא הסתבך נסראללה בסכסוך המדמם ביותר בימים אלה בעולם כולו, ספק אם הצימרים בצפון היו כה שוקקים, ואולי גם המלונות בתל אביב. אפילו בכלא מעשיהו היו יורדים למרחבים המוגנים.
(פורסם ב"מקור ראשון")
