שבוע אחרי שמחסום כיסופים נסגר בפעם האחרונה נשלחה משאית גדולה של מע"צ לנסיעה על כביש 232. בכל כמה קילומטרים ירדו ממנה העובדים, פירקו בזריזות את השלט הירוק המודיע על המרחק ליישובי גוש קטיף, והציבו במקומו שלט חדש, נטול נווה דקלים או כפר דרום. מדינת ישראל, מותשת משנתיים של מאבק, החליטה להדחיק סופית את ההתנתקות. בחודש אוגוסט 2005 הציבו כל ערוצי הטלויזיה אולפנים בנווה דקלים, אבל בספטמבר אותה שנה עזה התאדתה מהחדשות, כאילו הפכה לאי שהתנתק מישראל והפליג הרחק בים התיכון. היא גורשה מהתודעה, מגשימה בכך את מטרת ההתנתקות.
על התכנית עצמה ומה שקדם לה נאמר כבר הכל, עד לזרא. אבל היום החשוב ביותר הוא 12 בספטמבר 2005. היום שאחרי ההתנתקות הוא זה שעיצב את ישראל כפי שאנחנו מכירים היום.
תרבות
קול חבטה עמום העיר את מפוני גוש קטיף באתר הקראווילות בניצן בבוקר הראשון. שליח השליך עיתון "הארץ" על מפתן דלתה של כל משפחה המומה. המו"ל עמוס שוקן החליט להפיץ למשפחות העקורים גיליונות חינם. לא כמנחת פיוס, אלא כענבי זעם. "אני רוצה שיפנימו בציונות הדתית את המשמעות של מה שקרה", אמר העורך הראשי דאז, דייויד לנדאו המנוח, לעיתונאים סיון וידידיה רהב-מאיר. "שזה יחדור עמוק מאוד וייתפס כשבר וכזעזוע וכטראומה וכל המלים האלה, ויביא להתפכחות. אני בהחלט רואה זאת כחובה לדאוג שהפצע הזה לא יגליד יותר מדיי מהר, שידמם, שלא ישכחו.. חשוב לי להמשיך ולדוש בכך גם ביום שאחרי, כי הפעם ההתפכחות מהמשיחיות לא תיקח מאה שנה. פה, הודות לתקשורת, זה ייקח הרבה פחות זמן".
בעולם שבו הרשתות החברתיות היו רק שמועה רחוקה, הטקסט האדנותי הזה לא נראה כה מנותק. ישראל משופעת בשבטים מוחלשים. כל אחד מרגיש באופוזיציה. אבל למעט, אולי, הציבור הערבי, לא הייתה בישראל קבוצה כה מורחקת מכל מוקדי הכוח כמו מפוני גוש קטיף בספטמבר 2005: היא הייתה אופוזיציה מבוטלת בכנסת, שופט אחד מ-15 בבית המשפט העליון, כמעט אפס נציגות בתקשורת, אפס מוחלט בתרבות. שבוע קודם עלה על בתיהם, במלוא עוצמתו, צבא ההגנה לישראל.
תושבי נווה דקלים ובנותיה, מהיישובים הממלכתיים במדינת ישראל, הוצגו במשך חודשים כחבורה צמאת דם, שרק מחכה להזדמנות להתנקש בראש הממשלה ולירות על המפנים. עיתונאי רציני אמור להימלא בושה קולקטיבית, רטרואקטיבית, למקרא התיאורים המנותקים מהמציאות שקדמו לפינוי. רק אדם שלא פגש מעולם את מתיישבי גוש קטיף יכול לתאר כאוסף של מיליציות חמושות את האנשים היחידים במדינת ישראל שקידמו את מגרשיהם בריקודים וחיבוק. מפוני נצרים נשאו בידיהם מנורת ענק עד ירושלים, לא ביזו אותה בעירום מול הכנסת.
אבל השנאה חלחלה. ירון לונדון, איש תרבות וספר, כתב בעיתון זה: "אני מודיע בזאת כי אם יחסמו את דרכי בכביש, אשתמש בכל האמצעים הסבירים כדי להסיט את המכשול, ואם לשם כך אצטרך להתקוטט עם חוליגן כתום, אעשה כל שבכוחותיי הדלים כדי למחוץ את אפו לפני שהוא ימחץ את אפי". זה היה ערב אחרי שמתנחלים חסמו בין היתר את הכביש מול בית ראש הממשלה. היו ימים שבהם חסימת כבישים הוצגה כסכנה לדמוקרטיה ולא כאקט דמוקרטי נעלה.
גל אדיר של שמחה לאיד שטף את המקומות שבהם נקבעה אז דעת הקהל. אחרי ביצוע של "פרחים בקנה" בתוכניתו הפופולרית בערוץ 2, אמר דודו טופז באיבה לא מוסתרת: "לא רק השמש תידום הקיץ בין עזה לרפיח". בפתיחת פסטיבל הקולנוע בירושלים שהתקיימה חודש לפני הפינוי עלתה על הבמה מייסדת הפסטיבל ליה ון-ליר כדי להתנצל שכרזות הפסטיבל עוצבו בכתום, צבע המאבק בפינוי. הערב זהו לא כתום של פילוג ואיבה אלא של סובלנות, אמרה לקול תשואות הקהל, בלי להבחין בפילוג ובאיבה בדבריה שלה. אני אוהב את המתנחלים אישית, אמר לי יום אחד אהוד אולמרט במזנון הכנסת, אבל אם לא נפנה והטרור בעזה יימשך עוד עלולים לירות פה על מתנחלים ברחוב. חבר כנסת ממרצ האיץ בממשלה ליזום אלטלנה שניה.
בספטמבר 2005, לקובעי דעת הקהל הייתה, לכאורה, סיבה לחגוג: מנהיג הימין הגיש כתב כניעה אידיאולוגי. אבל רגע השיא היה גם תחילת הנפילה. הם לא היו נדיבים בניצחונם ולא ערניים דיים להבחין ברוחות השינוי. מחנה שלם הבין שמילים קובעות תודעה לא פחות ממלט. הוא הגיע מוכן יותר לרשתות החברתיות, נכנס יותר לעיתונות הממוסדת, לתרבות. עשור אחרי, השיר של חנן בן-ארי על פינוי גוש קטיף, "אמא אם הייתי", התנחל בגלגלצ. "יום יבוא ועוד נשוב לכאן", שר. "במסווה של להיט מחדירים לתודעה מסרים פוליטיים לאומניים", קונן בעל טור שכנראה לא שמע מעולם את שלמה ארצי מפזם "יש לנו ארץ, למה עוד אחת".
פוליטיקה
היום שאחרי ההתנתקות נועד לסמן את קץ הימין. ראש הממשלה שרון התפנה לבצע את המפץ הגדול, שנועד לעשות לליכוד את מה שעשה לגוש קטיף: חורבן מוחלט, ושינוי של המפה כפי שהכרנו אותה. בפועל, השמאל הישראלי לא הפנים שהסכנה האמיתית מאיימת דווקא עליו. עד לאינתיפאדה השנייה, השמאל תמך בהקמת מדינה פלסטינית במו"מ, והימין התנגד. במקום להתעקש על האופציה הדו-צדדית, או להציע רעיון מדיני חדש, העבודה ומרצ החליטו לתמוך במיזם הכוחני של שרון: נסיגה חד צדדית שמלווה ברטוריקה ימנית עוינת לפלסטינים. לא להתחתן איתם במזרח תיכון חדש, אלא להתגרש ולטרוק את הדלת.
הדמויות הרציניות בשמאל באותה עת – פרס, שריד, ביילין ואורון – ידעו שמהלך כזה יפגע בסיכויים לשלום, ולכן התלבטו חודשים ארוכים אם לתמוך בשרון. הם הכריעו שכן, בגלל שהתנגדותם להתנחלויות עלתה על תמיכתם בשלום. חוץ מפרס, איש לא האמין באמת שעל חורבות דוגית יקום קלאב מד, או שהחמאס ייחלש משמעותית. הניתוח אולי לא יצליח, אמר לי אז ח"כ במרצ, אבל העיקר שהחולה ימות.
החישוב הפוליטי היה שהשבתת הקטר האידיאולוגי של הימין תוביל לעליית השמאל. אבל בפוליטיקה לא מנצחים באמצעות מיקור חוץ, ועל כן בפועל קרה ההפך. האגף המרכזי של העבודה נטש לזרועות שרון ומפלגתו החדשה. תנועת השמאל הראשית נותרה ללא מצע מדיני וללא עילת קיום ולכן נקלעה לסחרור: עמיר פרץ נבחר להנהיגה עם סדר יום חברתי שלא היה רלבנטי לבוחרים, וההמשך ידוע.
מאות אלפי מצביעי שמאל שתמכו בנסיגה השתכנעו גם בנימוק העיקרי לביצועה, נימוק ה"אין פרטנר". וכך, במקום לשבור את הליכוד והימין, קדימה חיסלה את השמאל והעבודה. המצביעים שנואשו מהחזון של רבין-פרס על שלום מדיני, נדדו לסדר היום האזרחי שהציע המרכז, ליאיר לפיד. שבע שנים אחר כך הם הצביעו בהמוניהם למפלגה שהקימה ברית פוליטית עם מפלגת המתנחלים, הבית היהודי.
בטחון
קשה לזכור זאת עכשיו, אבל ביום שאחרי ההתנתקות, היא שווקה כסיפור הצלחה. משהו שמביא קולות בקלפי. "ללכת קדימה גם כשלא קל", אמר הקריין בתשדירי קדימה כשעל המסך רואים מתנחלת בוכייה בדרכה לאוטובוס. כעבור שנה בלבד היא כבר הפכה לכישלון חרוץ בדעת הקהל.
"אם גם אחרי ההתנתקות יימשך הירי מעזה, אנחנו נגיב באמצעים חריפים ביותר, חסרי תקדים", הבטיח שרון. הוא הודיע שהכסף שיתפנה ממשימות בט"ש יופנה ל"מבט פנימה, להשקעה ברווחה ובחינוך". לכן, כאשר בשישה בספטמבר 2005 נורו שני טילי קסאם ליד מרדכי, הבריק שגריר ארה"ב בישראל אל הבית הלבן: "עלינו להתכונן לתגובה צבאית חדה ביותר בטווח הזמן המיידי". לתדהמתו, הסתפקה ישראל באיום של הרמטכ"ל "להגיב בחריפות". כעבור כמה שבועות, כשטיל נחת בשטח חוות שקמים, המציא בעל החווה ראש הממשלה תגובה חדשה: ירי פגזים על מרחבים פתוחים. בשנה האחרונה לכהונתו הוא היה חזק על מתנחלים, פחות חזק בביטחון.
ואולי זה הסיפור: ההתנתקות הייתה מוצר פנים-ישראלי שנמכר לציבור באריזה ביטחונית. המוטיבציה למהלך הייתה מניעת מדינה דו-לאומית והעמדת המתנחלים במקומם, אבל ברגע שהסתבר שאיננה מביאה ביטחון אלא הסלמה; לא לגיטימציה מהעולם אלא דו"ח גולדסטון; ברגע הזה נחל הימין ניצחון. הסיבה איננה געגוע לעזה, הפוך: התנפצות התקווה שהכרך העירוני העויין הזה, מרחק חמישים דקות מתל-אביב, ייעלם מתודעתנו. אם חיילינו צריכים לשוב למנהרות עזה פעמיים שלוש בעשור, אז אין דבר כזה התנתקות. לא גבולות ההבטחה, גבולות הביטחון.
מחאה
בימים של קורונה, החיטוט החוזר בהתנתקות נראה ארכאי. כמו לריב היום מי נתן את ההוראה בעסק הביש, או מי ירה בארלוזורוב, או להתקוטט שוב על מסמך ההרפז. אבל קיץ 2005 המודחק נוכח כמעט בכל פינה בחיינו.
התרסקות האמון בבית המשפט כגוף א-פוליטי החלה באישור שהעניק לעצירת הפגנות בידי צבא ובמעצר נערות עד תום ההליכים. מאז הוא מתקשה לשכנע מחצית מהציבור הישראלי שהוא ימנע מכולנו להידרדר במדרון החלקלק, שכן במדרון הדמוקרטי ההוא החליקו שופטינו בחדווה.
בתקשורת, השופרות של נתניהו קיבלו לגיטימציה מהאתרוגים של שרון. התמיכה הימנית בראש ממשלה נאשם שאבה השראה מהתמיכה השמאלית בראש ממשלה נחקר. שום שיר הלל לנתניהו על רקע מדיניותו לא יתחרה בחנופה ובשירותי היחצ"נות שהוענקו כאן לשרון לפני ההתנתקות
ויש גם לקחים: למשל, שהנפת דגלים שאינם כחול לבן משדרת ניכור לציבור הישראלי. זה היה נכון לדגלים הכתומים ונכון עוד יותר לדגלים השחורים; שמאז 2005 מחאות רחוב איבדו הרבה מהשפעתן, אפילו מחאות הענק של 2011; שהשוואת מתנגדיך לנאציים מרתיעה את הקהל, בין אם זה טלאי צהוב בעצמונה הוא שימוש בביטוי ההיטלראי המתועב "חוק ההסמכה" כדי לתאר חקיקת חירום למלחמה במגיפה עולמית; שהפעלת כוח לא משרתת את הציבור הישראלי. ובעיקר, שאף מחנה איננו שולט לנצח. מי שמוטל כרגע מובס על הקרשים יכול לקום גם אחרי שהשופט ספר עד עשר והכריז על נוק אאוט.
