תמונה ראשונה: בעשר בערב, כשהכל הסתיים, ישב השר רפי פרץ בחדרו בכנסת, ישב ובכה. שעה של לחץ אטומי כמו שרק נתניהו יודע מעכה ללא הכר לא רק את ההסכם שחתם עם בן-גביר, אלא גם את שאריות אמינותו ובעתיד המעט יותר רחוק – את הקריירה הפוליטית שלו. הוא נותר ברשימה אחת עם שרה ב"ק.
תמונה שניה: עשר דקות קודם לכן, איתמר בן גביר יוצא מאותה לשכה של פרץ. הוא נכנס אליה שעה קודם לכן כשותף נאמן, אבל לאט לאט התרוקן החדר, והוא החל להבין שמשהו קורה. בן-גביר יצא להתייעצויות, וכשחזר דפק על הדלת, מבקש שיכניסו אותו. אך ללא הועיל. גם כמטאפורה, אבל גם באמת.
כשוך המהומה, מוצאת את עצמה המערכת הפוליטית בדיוק, אבל בדיוק, באותה נקודה כמו בספטמבר. חוץ מגדי יברקן, כמובן.
לכאורה, היו אלה הטובים שבזמנים לציונות הדתית: אנשיה החזיקו במשרד החינוך, חלשו על משרד התחבורה ולראשונה בתולדות המדינה הגיעו אף אל לשכת שר הביטחון, במרומי הקריה. בפועל, אלה עבורה הגרועים שבזמנים: חמישה חברי כנסת שמחזיקים בתואר יושב-ראש המפלגה נאבקים על שבעה מקומות גג. כמו בכל הפעמים הקודמות, גם הפעם זה עשוי להיגמר בעוד תוצאה חמוצה שרק תמאיס עוד יותר את הנבחרים על בוחריהם.
איש איננו חף מאשמה, גם לא הליכוד. נתניהו תופס את הציונות הדתית ככלבויניק, אותה קערה שהייתה מונחת פעם לשיריים בחדרי האוכל הקיבוציים: דוחפים אליה את כל מה שבליכוד או אצל החרדים לא רוצים. ראש הממשלה הסביר שאיננו יכול להכניס את בן גביר לליכוד כי אין לו אפשרות לשיריונים, ובאותו זמן ממש עמל על שיבוצו של גדי יברקן ברשימתו.
בין חרד"ל לליברל
לכאורה, מאחורי אירועי השבוע האחרון עומד הויכוח הרעיוני בין חרד"ל לליברל. בפועל, הכאוס נגרם בשל ניגוד אינטרסים חריף בין ראש הממשלה ושר הביטחון, יושב-ראש הליכוד ויושב-ראש הימין החדש.
נחזור שנה וקצת לאחור: פרישת בנט מהבית היהודי יצאה לדרך אחרי שנתניהו רוקן מתוכן את האולטימטום שהציב לקבל את תיק הביטחון, תוך שהוא ממריד את חברי הבית היהודי. בנט החליט להקים סיעה שנציגיה יהיו כפופים רק לו, ולא נתונים להשפעת נתניהו והרבנים. הוא נכשל באפריל, אבל בספטמבר הצליח להכניס לכנסת שלושה כאלה: הוא, שקד ומתן כהנא.
שלושת חברי הכנסת האלה סייעו לו לקבל את דרישתו באיחור של שנה. במהלך הסתיו, נתניהו חשש מאוד, אולי בצדק ואולי לא, שהם יחברו לכחול לבן ויעניקו את מה שקרוי בסביבת גנץ "רוב יהודי": 55 חברי כנסת ציוניים אל מול 52. החשש סייע לבנט להתמנות לשר הביטחון.
בבחירות הקרובות, בנט זקוק להגדלת מספר חברי כנסת העומדים לרשותו. הרי איילת שקד לא תתנדב שוב, כמו בכנסת היוצאת, לשנמך את עצמה כדי לשדרג אותו: אם הוא רוצה תיקים בכירים לשניהם, הוא זקוק ל-5 מנדטים לפחות. נתניהו כמובן רצה לעזור לציונות הדתית לעבור את אחוז החסימה, אבל לא כדי להעניק לימין החדש את היכולת להצטרף לגנץ ולשלוח אותו הביתה.
במקביל למו"מ עם פרץ וסמוטריץ', התנהל ערוץ מול צביקה האוזר ויועז הנדל מכחול לבן. המטרה הייתה לבחון הקמת רשימת ימין דתית-חילונית שתשחק בין שתי המפלגות הגדולות. שני הצמדים ישבו זה עם זה, ביחד ולחוד. בסוף זה נפל על שאלת ראש הממשלה: הנדל והאוזר לא יכלו לבחון בפומבי את האפשרות להמליץ על נתניהו, ואילו שקד ובנט לא היו מסוגלים לשקול המלצה על גנץ. אלה פנו שמאלה ואלה ימינה. ייתכן ששני הצדדים איבדו הזדמנות נדירה להיות ממליכי המלכים אחרי הבחירות.
נתניהו, שרואה בבנט ושקד סכנה ברורה ומיידית לעתיד שלטונו, ניסה לפיכך לדחוף להם את כל האלמנט של בן גביר, כדי להקטין את מספר חברי הכנסת שלהם. הוא ניסה ולחץ, אפילו איים לפטר, אבל גילה שבימין החדש אין לו מנופים להפעיל. בצר לו, ותוך חשש שהימין יאבד מאות אלפי קולות, הוא שינה כיוון. מאוחר בלילה עוד רתח על בנט: "בזבז שני מנדטים לימין והתנהל בצורה מופקרת", אמר. אבל פוליטיקה היא סיפור של כוח, ובנט השתמש בו היטב. הוא השתמש בראש הממשלה כקבלן משנה, נשאר בביטחון והשיג את מטרתו, חזרה לראש רשימת הציונות הדתית.
בשמונה בערב, שעתיים לפני סגירת הרשימות נפתח המבצע להפרדת פרץ ובן גביר. בין לבין, הגיעו דיווחים אל ראש הממשלה ושר הביטחון על גלי התקיפה של חיל האוויר בעזה, אבל בתוך הלשכה, בנוכחות בנט וסמוטריץ', נערכה על יו"ר הבית היהודי הפצצה מסיבית יותר. רבני הציונות הדתית נקראו לחדר. "רצית לשמוע את דעתנו, אז דעתנו היא שתתאחד". כשהרבנים לא עזרו, הגיעו הסוקרים. נתניהו העלה על הקו סוקר בכיר שהציג סקר ולפיו הבית היהודי לא עובר את אחוז החסימה. אחרי הסוקרים הגיעו האיומים: אני אלך על הראש שלכם ואגיד לא לבזבז עליכם קולות, הזהיר. יו"ר הבית היהודי לא עמד בפרץ. אפשר להניח שזו כהונתו האחרונה.
החסינות משעממת
למראה דיוני החסינות – או יותר מדויק, הדיונים על דיוני החסינות – נזכרתי השבוע בפתגם ערבי ישן שלימד אותי פעם חבר הכנסת לשעבר ישראל חסון. ״חתן את הבן שלך עם הבת שלך – והפאדיחה בשוק תימשך רק יומיים״. החדשה המרעישה, הלא-תעלה-על-הדעת של אתמול היא הניוז של היום והשממה של מחר. בפעם הראשונה בתולדות המדינה דנים בחסינות, אך בדעת הקהל קיפאון ובחדשות מחפשים סקנדל אחר, מעניין יותר.
מי שעוקב אחר הדיונים בלשכת נתניהו מבין שדבר אחד כבר ברור: הצבעה על הסרת חסינותו של ראש הממשלה לא תהיה בכנסת ה-23. האפשרות המקווה עליהם היא שיצליחו למנוע איכשהו את ההצבעה באמצעים משפטיים או באמצעות סחבת עד שמועד הבחירות יתקרב דיו.
האפשרות הפחות סימפטית מבחינת נתניהו היא להודיע מתישהו במורד הדרך על ויתור על החסינות, מתוך הבנה שהפסד בהצבעה ייראה גרוע. מצד שני, נתניהו צריך למשוך זמן, שכן ויתור מוקדם מדי על החסינות פירושו סיכון לא מבוטל שנתניהו ייאלץ להצטלם יושב על ספסל הנאשמים ימים ספורים לפני הבחירות.
השאלה האסטרטגית של הימנעות מהעמדה לדין הופכת, לפיכך, לסוגיה טקטית: האם לוותר לפני הדיונים על הסרת החסינות, או אחריהם. וביתר פשטות, האם נתניהו ירוויח או יפסיד מקיומם של דיונים בהשתתפות היועץ המשפטי לממשלה. מצד אחד, יוטחו שם ובהרחבה כל האישומים נגד נתניהו. מצד שני, זו ההזדמנות של נתניהו להפוך מנאשם למאשים. תרגילי החקירה לחפץ ולאלוביץ', האכיפה הבררנית בהשוואה לכבל, הסיקור החיובי כאירוע תקדימי – הכל מול פני האומה. זה הכי קרוב לשימוע בשידור חי שביקש נתניהו אשתקד.
לפני 17 שנה, אחרי חודשים ארוכים של דיונים, התכנסה ועדת הכנסת להצביע על הסרת חסינותה של נעמי בלומנטל מהליכוד. אלה היו ימים שבהם חברי כנסת נהגו לשמור לעצמם את ההצבעה בהליך המוגדר "מעין שיפוטי". אף שופט לא יספר מראש מה יחליט, וכך גם נהגו פעם חברי הכנסת. במקרה נכחתי במבואה לחדר הוועדה, שבו גילו זה לזה חברי הכנסת הטריים רוני בר-און וגדעון סער איך יצביעו. שניהם היו חברים בסיעתה של בלומנטל, ידידים אישיים. האינטרס הפוליטי שלהם היה לתמוך בה. אני אצביע בעד, אמר בר-און לסער. גם אני, השיב סער לבר-און, והוסיף שתי מילים: "אתה אכזר". בר-און לקח זאת כמחמאה. בהצבעה עצמה הפסידו על חודו של קול.
מאז, נעלמו אכזרים מהכנסת. כמו בדיון בסנאט לפני כשנה על אישור מינויו של ברט קוואנו לשופט, אין כמעט איש שמצביע בניגוד להשתייכותו המפלגתית. העמדה המשפטית חופפת את האינטרס הפוליטי. כחול לבן רומסת ברגל גסה את חובתה להאזין לטיעוני נתניהו, וברגל גסה לא פחות רומסים חברי הליכוד את מחויבותם להאזין למנדלבליט בלב פתוח ונפש חפצה.
מטוסים מוצפים ונתונים שקריים
בשלושים וחמש השנים האחרונות הופל בשמי הארץ רק מטוס אחד של חיל האוויר. במימי הארץ, לעומת זאת, עומדות הפגיעות על שמונה, בהצפה הגדולה בבסיס חצור. במונחים כלכליים זה אסון נורא. מדינת ישראל מקדישה נתח ניכר מתקציבה לצה"ל, צה"ל מקצה חלק משמעותי מתקציבו לחיל האוויר. מצופה היה מהחיל לשמור על מטוסיו טוב יותר, ולכל הפחות להאזין לתחזית. כל מטוסינו שבו לשלום בבסיסם, ושם טבעו.
חמש יממות ניסה הרמטכ"ל להסתיר את האירוע המצער בחברה שלו מפני בעלי המניות, הלא הם הציבור. הוא עשה שימוש שלא ייעשה בצנזורה הצבאית וזו נקטה שימוש פסול בנימוקים בטחוניים משונים. למשל, שהאויב יידע שלרשות ישראל עומד כוח אווירי מצומצם יותר. כאילו שבכל רגע נתון מאות מטוסים מפציצים בשמי המזרח התיכון.
ההודעה המטרידה יותר פורסמה בשלישי השבוע: "מפקד חיל האוויר, אלוף עמיקם נורקין, קיים היום תחקיר ראשוני לאירוע ההצפות בבסיס חצור", נכתב בהודעת דובר צה"ל, "ואמר שמדובר באירוע שאינו עומד בקנה אחד עם המצופה מהחיל. בימים הקרובים יחזרו לפעילות המטוסים שניזוקו".
ההודעה הזו מטרידה לא פחות מההסתרה. אם תמונות המטוסים המוצפים היו סוד נורא בשבוע שעבר, כיצד השבוע כבר מותר לספר היכן בדיוק זה קרה? איך מתיישבת ההודעה על חזרת המטוסים לפעולה עם מה שמכיר כל אדם שמכוניתו טבעה פעם בשיטפון, והוא שהרכב הלך פייפן? ובעיקר, למה, לגרסתו, האלוף נורקין התעורר לתחקר אישית רק לאחר שהאירוע פורסם? אם התחקיר נועד למטרות פנים חיליות, הוא היה צריך להיפתח עוד ביום שבו התרחש אירוע ההצפות. משהותנע רק לאחר פרסום האירוע בציבור, הוא נראה יותר כניסיון הרגעה יחצ"ני.
הרמטכ"ל ומפקד חיל האוויר נהנים – ובצדק – מאמון ציבורי נרחב, במיוחד על רקע הפעילות שהם שולחים אליה את טייסינו הרחק מהבית. אם הם רוצים לשמר את האמון הזה, מוטב שלא ינסו למרוח אותנו כאשר מדובר במבוכות. לא כאשר הצבא מתגלה כמי ששיקר בנתוני הגיוס של חרדים, לא ברמת המוכנות למלחמה כפי שמזהיר שנים האלוף במיל' בריק, ולא כאשר מטוסינו נפגעים בהמוניהם בקרבות אוויר-מזג אוויר. מהיכרותנו את ההיסטוריה של דובר צה"ל, לא היה חסר הרבה שעוד ישווקו זאת בגאווה כהדלפה בלעדית: כלי טיס אמפיביים.
