מודעה יוצאת דופן התפרסמה ב-2 בנובמבר 2006 בעמוד השער של 'הארץ'. בסתיו שאחרי מלחמת לבנון השנייה כבר החל טפטוף הבדיקות והחקירות נגד ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, שהפך עד מהרה למבול פלילי. חמישה פרופסורים נשואי שם למשפטים חתמו על מודעה שכותרתה הייתה "מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס פוגע בסדרי השלטון בישראל".
"זה איום ממשי על סדרי השלטון", "הוא מערער על תקפות החוקים", "הוא משתק את תפקודם של נבחרי הציבור", "הוא מוליך שולל את הציבור", כתבו הפרופסורים בטרם הגיעו למשפט שלשמו נרכשה המודעה ב-25 אלף שקלים: "ההתנהלות הזאת משבשת ועלולה לשתק את התנהלותו של ראש הממשלה הנבחר".
בין החותמים על המכתם היו נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה, אריק כרמון; שר החינוך לשעבר אמנון רובינשטיין; יפה זילברשץ מבר-אילן ויואב דותן מירושלים. זו הייתה החמישייה הפותחת בקרב חסר המעצורים שפתח אז אולמרט נגד רשויות אכיפת החוק, שהסתיים השבוע בתבוסה מוחצת.
הכנסת נקראה לדיון מיוחד. מול סיעת השלטון קדימה נשא ח"כ מיכאל איתן נאום נוקב: "אני שואל גם את עצמי: הפרופסורים האלה שרוצים לבער את השחיתות בישראל, האם הם לא מודעים לעובדה שאותו ראש ממשלה הגיע לשירות הציבורי במדינת ישראל לפני עשרות שנים? והנה אנחנו מוצאים, שאף שהוא חי כל חייו מאותה משכורת ובשליחות ציבורית, הוא הפך להיות, על פי הפרסומים, למיליונר כבד – לא איזה מיליון או שניים אלא (ברשותו – ע"ס) עשרות מיליונים. למה הם מפחדים לשאול איך זה קרה?"
בסיעת השלטון קדימה, המושחתת בסיעות ישראל, שיסעו את דבריו שוב ושוב. ח"כ עתניאל שנלר עסק בפעילות הגופנית האהובה עליו, גלגול עיניים, כשלצדו מאורות פרלמנטריים בשיעור קומה דומה כמו יואל חסון ורונית תירוש. יו"ר הכנסת דליה איציק התלוננה בכל הזדמנות על חקירות היתר ועל תחושת הרדיפה של אישי ציבור. יו"ר ועדת החוקה מנחם בן-ששון פעל לסכל את מינוי בתו של מיכה לינדנשטראוס לשופטת. הסיבה הייתה ברורה.
צלצלתי השבוע לד"ר כרמון כדי להתעניין אם בכוונתו לארגן מודעת פרופסורים דומה נגד השחיתות של אולמרט. "אין לי שום תגובה", זעם הדוקטור.
תיבת הזמרה נפרדת
שיחת החפיפה בין אורי לופליאנסקי לניר ברקת לפני חמש שנים הייתה מוזרה. ראש העירייה החדש של ירושלים בא לשמוע על ועדות בנייה וניהול ישיבות, אבל לופוליאנסקי בחר להקדיש את רוב הפגישה כדי להדגים למחליפו בהתלהבות איך עובדת תיבת נגינה עתיקה שקיבל במתנה. זו הייתה דווקא חפיפה מצוינת: ברקת הבין בן רגע את סגנון הניהול של קודמו. אחד מעוזריו קיבל מכשיר טלפון חכם ששרד מימי אולמרט. על שני לחצני החיוג המהיר כתוב עדיין: "שולה" ו"ראשונטורס".
קריאת 700 עמודי הכרעת הדין מסבירה, באיחור של כמה חודשים, מה היה טיבן האמיתי של הבחירות בירושלים לפני חצי שנה. במשך 15 שנות אולמרט-לופוליאנסקי, כיכר ספרא הייתה גן עדן למאכערים (אולמרט ידע למנות במשפטו שלושים מהם) וביצת שוחד בלתי נתפסת. השופט דוד רוזן קבע השבוע שחמישה משוכני קומה שש קיבלו שלמונים ממאכער אחד. מי יודע כמה מיליונים זרמו שם בלי להשאיר עקבות?
לברקת יש לא מעט חסרונות, אבל לזכותו ייאמר שטרק את דלתות קומה שש בפני המאכערים. זה לא מקרה שהעסקונה הירושלמית פעלה בכל כוחה להחלפתו. חלק מהחבורה שהריצה את משה ליאון לראשות העיר קיוותה לחזור ולהסתובב בלשכת ראש העיר אחרי חמש שנות הרחקה. הבחירות לא היו על הלכלוך ברחובות אלא על העסקאות המלוכלכות בבניין העירייה.
ותודה רבה לאבו-מאזן
בסוף הגיע אבו-מאזן וכרגיל נחלץ לעזור לרה" בנימין נתניהו. אבל לפעמים, השבוע, נדמה היה שיסודות הממשלה מזדעזעים. זה התחיל בשני, כאשר בכירי הימין החלו לחוש רוחות צוננות של הקפאה נוספת. מומחה המיתוג נתניהו שיווק את הדיל האמריקני כ"עסקת פולארד" ואת הפסקת הבנייה כ"ריסון", אבל בליכוד וגם מחוצה לו היה די ברור שזו עסקת מחבלים והקפאה; אולי לא אפס מעלות פרנהייט כמו ב-2009, אבל אפס צלזיוס.
כשחברי הליכוד והבית היהודי תרו באינטרנט אחר פרטים, הם לא החמיצו את הבאנר הפרסומי החדש שקרא להם ללכת בעקבות סגן שר הביטחון דני דנון ולהתפטר. זה כנראה עבד: נפתלי בנט, אדם שמסעות פרסום אינטרנטיים אינם זרים לו, פרסם במוצאי שבת סטטוס בפייסבוק שבו הזהיר: "400 מחבלים תמורת המשך המשא ומתן? לא יקום ולא יהיה".
אבל בשלישי בבוקר, כמו שאומרים, קם הדבר ונהיה. הכללתו של יונתן פולארד נועדה להחליק את העסקה בגרון, אבל מצד נתניהו זו הייתה הערכת יתר של הרצון להחזרת המרגל היהודי והערכת חסר של איום ההקפאה ושחרור הערבים-ישראלים. בנט ואורי אריאל, אפשר להעריך, נטו להישאר בקואליציה, אבל אז כדור השלג מהליכוד החל להתגלגל.
"אני עצמי איני חסיד של גישת האיומים של דנון", אמר סגן שר החוץ זאב אלקין לערוץ 7. "אם רוצים להעביר לראש הממשלה מסר של איום או קו אדום, נכון לעשות זאת בארבע עיניים". שעה אחר כך, בארבע עיניים, אלקין הציב אולטימטום לנתניהו. לפי הגרסה המתונה הוא הזהיר שהליכוד יתפרק כתוצאה מהעסקה, אך לפי גרסה מתונה פחות איים אלקין שיפרק בעצמו את הליכוד.
נתניהו בוודאי נזכר בפעם הקודמת שבה אלקין הזהיר מפירוק המפלגה: זה קרה סביב המשבר הנשכח על גבעת-האולפנה. מפלגות בסדר גודל שלטוני אינן נוטות להתפרק על נושאים טקטיים, ועסקת פולארד – בעייתית ככל שתהיה – איננה מפנה אסטרטגי. התהליך המדיני נושם דרך מכשירים, ואיש – אפילו לא מזכיר המדינה האמריקני ג'ון קרי – אינו מאמין שיתעורר.
אבל אז הגיעו אבו-מאזן עם פנייתו לאו"ם והקונגרס עם התנגדותו לשחרור פולארד, העסקה התפוצצה והכול התהפך. בהרמת כוסית שלשום של המחנה החברתי – כי מה חברתי יותר מציפי לבני ובנימין (פואד) בן-אליעזר? – הצהיר השר עמיר פרץ: "אם יש מפלגה שהמשך תהליך השלום מטריד אותה, היא מוזמנת לעשות חשבון נפש ולצאת מהממשלה". זה היה מקרה קלאסי של השלכת בומרנג. התנועה בכלל ופרץ בפרט יגיעו בעצמם עוד מעט לדילמה אכזרית: להכיר בחוסר התוחלת של תהליך השלום ולפרוש, או להכיר בחוסר התוחלת שבאופוזיציה ולהישאר. כך או כך, אחוז החסימה המעודכן כבר נושף בעורפם.
ובכל זאת, משהו יצא לנתניהו מהעסקה העקומה האחרונה. השרים הכי יוניים בממשלתו – ציפי לבני ויעקב פרי – מטילים את אשמת המבוי הסתום על הפלשתינים. זה לא יעזור לו מול העולם, אבל מאוד יעזור לסיכויי ההישרדות. בהתבטאויות הפומביות שלהם, כולל השבוע, הם מעניקים לו את האישור להמשך קיומה של הקואליציה במתכונתה הנוכחית.
בעניין סילבן שלום
משקיף על המערכת הפוליטית אבחן השבוע נכון: הבחירות לנשיאות המדינה יתנהלו מעתה בשיטת חדשה – שיטת האלימינציה.
