באחד מרגעי השיא ב"מד מן", הגיבור דון דרייפר נכנס לדירתו הניו יורקית המעוצבת רק כדי לגלות לתדהמתו שגרושתו הטרייה לקחה איתה את כל הרהיטים, ומשאירה אותו בין ארבעה קירות חשופים, בלי שרפרף. זה מה שהרגיש השבוע נתניהו: השמחה על עזיבת שותפו השנוא נמהלה בדיכאון מהעובדה שהגירושים האלה הביאו אותו אל סף פשיטת הרגל הפוליטית.
ליברמן ונתניהו, עדיין במשלי זוגיות, מזכירים את המחקר הנושן שגילה שבני זוג שחיים זה עם זה שלושים או ארבעים שנה בקשר נישואים כושל, מפתחים תופעות אלרגיות של ממש זה לקולו של זו וזו למראהו של זה. הם היו לכודים במפלגה אחת, בממשלה אחת, במחנה אחד, יותר מדי שנים. לנתניהו נמאס מהשטחיות, הקפריזות והאינטרסים הנסתרים של ליברמן; ליברמן קץ בזיגזוגים, בבהלה ובחוסר האמינות של נתניהו.
האם נתניהו יכול היה לחמוק מהמהלומה של ליברמן? כנראה שלא. אבל הוא יכול היה לפחות להתכונן אליה. אילו היה מודיע על סיום המשא ומתן שבועיים לפני המועד, ולא דוחה הכול לרגע האחרון, הוא היה מבין לפחות למה ליברמן מבטל פגישה אחרי פגישה, ומגלה מבעוד מועד שליברמן מתכוון להשאיר אותו לבד בחושך, עם החרדים ועם בנט.
נאמר כבר כמעט הכול על ההחלטה של ליברמן, אבל הנה עוד שתי הערות:
א. שוב הוכח עד כמה מלחמות העיתונים מעצבות את הפוליטיקה בישראל. עם נטישתו של ליברמן, המנוע העיקרי מאחורי חוק "ישראל היום", נחשף קו השבר האמיתי של הכנסת: בקרב 61 הח"כים של הקואליציה אין אפילו אחד (!) שהצביע בעד חוק ישראל היום. בקרב 59 חברי הכנסת של האופוזיציה, למעט מרצ האידיאולוגית, אין אפילו אחד שהצביע נגדו. ליברמן לא היה מסוגל לחתום על סעיף הכניעה שהכתיב נתניהו בנושא. זה הסעיף היחיד שבו הוא ירגיש בנוח לצד טיבי וזחאלקה.
ב. הברית ארוכת השנים בין ליברמן ודרעי, והברית הקצרה יותר, אבל האמיצה לא פחות, בין ליברמן וכחלון, הגיעו השבוע לסיומן. יו"ר ש"ס זינק לממשלה במהירות שיא כדי להציל את נתניהו בשעתו הקשה, וכחלון הודיע מיד אחריו שלא יפרק אותה. שניהם רותחים על יו"ר ישראל ביתנו. עד כדי כך רותחים, שהם מצאו את עצמם פועלים למען נתניהו.
חד גדיא
מי אמר שנתניהו לא מקיים הבטחות? לאורך כל מערכת הבחירות הוא נשבע שהבית היהודי תהיה השותפה המרכזית בממשלתו הבאה. וזה קרה, אמנם לא ברצונו, ביממה האחרונה, יממת הבלהות של המו"מ הקואליציוני. בנט עוזב את תיק הכלכלה המשמים לטובת תיק החינוך, איילת שקד תמנה שופטים, ואורי אריאל ישמור על השמנת של החטיבה להתיישבות ומשרד החקלאות.
במובן מסוים, ישראל כולה סובלת עד היום מנזקי הסכסוך המסתורי בין נתניהו לבין מזכירתו וראש לשכתו בדימוס. הרי אלמלא חסם אותם בליכוד לא היו מצטרפים לבית היהודי, ולולא הצטרפו נתניהו לא היה מחרים אותם, ולולא החרים אותם לא היו כורתים ברית עם לפיד, ולולא כרתו ברית הייתה לנתניהו ממשלה יציבה, שלא הייתה מתפרקת תוך שנתיים.
ולולא התפרקה לא היו בחירות מוקדמות. חד גדיא.
אסון ליברמן כופה עליו מפגשים איתם בחדרים חסרי החלונות של הקבינט, בלילות עם עשן סיגרים והכרעות דרמטיות, חסויות לחמישים שנה. ככל שזה תלוי בנתניהו, הקבינט לא יתכנס גם אם תרחף על ישראל סכנת שואה גרעינית. הוא כבר יסדר לעצמו פורום בסגנון השמינייה, בלי שקד ובנט.
הרנסנס הקצרצר ביחסי נתניהו-בנט הגיע לקיצו. בשיחות שראש הממשלה מקיים בימים האחרונים, הוא מכנה את יו"ר הבית היהודי בתואר "הטיפוס הזה" (בינתיים בפ' דגושה). בנט, מצדו, עבר מהפך ביחס לנתניהו. ההערצה הסמויה שהוא חש כלפי ראש הממשלה, שהובילה אותו להסכם אי-ההתקפה האומלל בבחירות, תמה סופית השבוע, כשנתניהו מכר את תיק הדתות לש"ס. הוא הבין שעם ראש הממשלה הספציפי הזה זה עובד רק בכוח, לא בגיטרות. והתוצאות בהתאם.
ובכל זאת, בניגוד להשערות שרווחו השבוע, כולל זו של בנט עצמו, לא בטוח שדרכיהם ייפרדו בקרוב. אם הייתי רוצה לזרוק את הבית היהודי לטובת המחנה הציוני, מסביר נתניהו, יכולתי לעשות זאת בכל אחד מחמישים ימי המשא ומתן. ראש הממשלה לא אמר זאת מפורשות, אבל ככלות כל הקיצים, נתניהו יעדיף בחירות ב-2016 על פני אחדות ב-2015.
"לא הרמתי אפילו טלפון אחד להרצוג, אבל קיבלתי 400 מסרים מ-400 שליחים של הרצוג: רק אל תצרף את בנט, ויש על מה לדבר. אבל בחרתי בבנט, לא שיחקתי משחקים, ואין לי כוונה לשנות מדרכי", אומר נתניהו. זה כמובן לא קורה מאהבת נפתלי אלא משיקול פוליטי קר. נתניהו לא יסתכן בממשלה שתישען על כרעי בהלול ויונה, כשליברמן ובנט עושים לו את המוות מבחוץ. הוא יודע היטב שקיבל חמישה-שישה מנדטים דתיים של תומכי הבית היהודי, והם לא יסלחו לו לעולם אם ישתמש בהם כדי להקים ממשלת אחדות שנשבע שלא להקים. לזה מצטרף גם הווטו המוחלט של נתניהו על רוטציה, הדבר היחיד שיכול כרגע להכניס את הרצוג לממשלה. עד בלפור.
תהיו פחות סבידורים
עכברי הארכיונים כבר שלפו השבוע ממשלות שתפקדו היטב עם 61 ח"כים. זו האמת, אבל לא כל האמת. היו ממשלות שהתחילו עם שישים ואחד והתרחבו, היו שהתחילו עם יותר והתכווצו ל-61. אבל לא הייתה ולו ממשלה אחת ששרדה כך לאורך זמן.
ולפיכך השאלה של הרחבת הממשלה היא לא של אם, אלא של מתי, ושל מי. שר האוצר הנכנס, משה כחלון, חושב שהחודשיים הראשונים קריטיים לתפקוד הממשלה: אם הקואליציה תעביר בכנסת את הגדלת מספר השרים, אם האמסלמים, הסמוטריצ'ים והעזריות יזנחו את האג'נדות הקטנות ויתגייסו לכל הצבעה, אם התקציב יעבור במליאה בפער קטן אבל בטוח, כולם ירצו להיכנס פנימה.
כחלון חושב שבמקרה כזה, כשברור שהממשלה כאן כדי להישאר, כולם ירצו להצטרף. אבל אם הרחבת הממשלה תיתקע בגלל ח"כ ממורמר מהליכוד, וימי רביעי יהפכו לזירת תבוסות על הצעות חוק פרטיות, אף סיעת אופוזיציה לא תעז להצטייר כמי שמצילה את נתניהו מהתרסקות.
ככל הידוע, ראש הממשלה סבור כך. הוא משוכנע שאת התקציב אפשר יהיה להעביר גם בקואליציה הנוכחית, כי הפרת משמעת קואליציונית זה פינוק שח"כ תאב כותרות או שר ממורמר יכול להרשות כשיש שולי ביטחון, לא כשהליכוד כולו מאשים אותך באחריות להפלת הממשלה.
ביום ראשון ממתין לו המעמד הטעון והמסוכן של חלוקת התיקים לבכירי הליכוד, ולקראתו הוא נזכר השבוע במנחם סבידור, יו"ר הכנסת מטעם הליכוד, שקיבל החלטה בודדת נגד עמדת מפלגתו, ונבעט מהכנסת. תהיו פחות סבידורים, הוא ידרוש בשבוע הבא מחברי סיעתו. לא שזה יהיה קל: ותיקי הליכוד אומרים שסיעה כה גרועה, כה אופורטוניסטית ועוינת ליו"ר המפלגה, לא נרשמה מאז החבורה הבעייתית של הכנסת ה-16, זו של גבריאלי וגורלובסקי.
נתניהו בונה על הרחבת הממשלה בדרכים לא קונבנציונליות, במסלול עוקף הרצוג. ייתכן שהוא בונה על פיצול בישראל ביתנו, אולי על צירוף יש עתיד בחתיכה אחת או בכמה חתיכות. ייתכן מאוד שצפויה לו אכזבה: אפילו את קדימה האופורטוניסטית נתניהו לא הצליח לפצל, כך גם את הבית היהודי ויש עתיד. לא כולם שלום שמחון.
