איש בכיר אחד, לא חשוב מאיזו לישכה, הוא מכר ותיק של רוני אלשיך עוד מהימים שבהם המפכ"ל לשעבר היה ר' מהשב"כ והם פטפטו בפאתי בית כנסת בגבעת שמואל. בימים ההם סיפר לו אלשיך על הדרך הנכונה, בעיניו, לפרק ארגוני טרור. לא הולכים על ראש החמאס בחברון, הסביר. הולכים על אשתו של מנהל הכספים, מפעילים עליה מכבש כמו שרק השב"כ יודע, לוחצים מפה ומאיימים משם כדי להשיג מידע ובעזרתו ממוטטים את הארגון, מלמטה.
כעבור שנתיים, סיפר הבכיר, אלשיך הפך למפכ"ל ואני מצאתי את עצמי בתפקיד אשת מנהל הכספים של החמאס. האיש נחקר עשרות פעמים, באמתלות שונות משונות. לאורך כל הדרך הובהר לו שהדרך להיחלץ מצרותיו היא לפתוח על הבוס. הוא לא פתח, והתיקים נגדו נסגרו.
"אנחנו לא המשטרה, אנחנו יותר דומים בשיטות שלנו לשב"כ", התפאר חוקר באוזני ניר חפץ באחד מימי החקירות. קל לנחש רוחו של איזו מפקד שרתה על החדר. גם השבוע נשמעו ברשתות ובטלויזיה הטענות שחקירות נתניהו הן בעצם אירוע שגרתי, שהרי אלה הלחצים שמופעלים בחקירות שב"כ. האזינו לסאבטקסט: נתניהו וסביבתו הם פצצה מתקתקת, וכדי לפרקה – כל האמצעים כשרים. אשתקד הגדיר ראש המוסד לשעבר, תמיר פרדו, את הגוף שבראשו עמד כ"ארגון פשע ברישיון, למען הממלכה". למקרא התמלילים מחקירת חפץ עושה רושם שגם במשטרה החליטו להתנהג כמו ארגון פשע, רק שהפעם בלי רישיון.
האשם באמצעי החקירה הפסולים שהופעלו בחקירת נתניהו הוא המפכ"ל חסר המעצורים שהוצנח אליה בידי נתניהו עצמו. "הדבר החמור הוא שמפעילים לחצים על חוקרים דרך המשפחות שלהם", האשים בפברואר 2018 את סביבת נתניהו בראיון לאילנה דיין. הטענה המופרכת הזו מדהימה עוד יותר כשיודעים אילו פעולות חקירה הוא אישר באותם ימים ממש, נגד משפחתו של אלוביץ' ונגד משפחתו של חפץ.
האשם הוא אלשיך, אבל האחראי הוא אביחי מנדלבליט. היועץ המשפטי לממשלה סלד בזמן אמת משיטות המשטרה, אך לא העז לעשות דבר. הוא רצה בכך, אך מעולם לא הציב גבולות. האלוף במיל' שחווה את חקירות להב 433 על בשרו לא העז לעשות כיועץ את מה שקרא לעשות כחשוד. כמו חפץ עצמו, גם הוא נחשד בשיבוש מהלכי חקירה עבור הבוס שלו. בעולם אלטרנטיבי, מנדלבליט עצמו יכול היה למצוא עצמו במעצר, עם פשפשים וללא שינה. אבל כממונה על המערכת הוא פועל באיטיות, בחלקיות ובאיחור נגד תקלות חמורות שהתגלו בה.
הסיבה שלפיה מנדלבליט נמנע מהצבת גבולות למשטרה היא בדיוק הסיבה שבגינה הוא מתחמק עד עתה מהצבת גבולות לדינה זילבר, למרות הסתייגותו העמוקה מפעולותיה בנושא ההדתה וההפרדה. זו גם אותה סיבה שבגינה הוא הסכים לאקט השערורייתי שבמסגרתו קיבל את ההחלטה להגיש בזמן שיא כתב חשדות נגד נתניהו מבלי לקרוא את החומר ובהתבסס על תקציר שקיבל, וכתבה עבורו ליאת בן-ארי. היום כבר ברור שמנדלבליט פשוט לא ידע על השימוש הפסול בבנו של אלוביץ' כמדובב ולא על התרגיל הפסול שנעשה לחפץ. כאשר ידע, התחמק בטענה כללית ש"אין שחר לטענות שלפיהן הופעלו לחצים פסולים על עדי מדינה". לו טענה זו הייתה מוגשת לבית משפט היא הייתה עלולה להיות מוגדרת "תצהיר כוזב". גם השבוע לא טרח לחזור בו.
הסיבה לכל אלה היא שהיועץ המשפטי לממשלה סובל מפחד גבהים: הוא מסתכל למטה, אל הכפופים לו, ומשדר חשש מעימות ישיר. לכן חתם על סעיף אישום מופרך בתיק 2000, מרמה והפרת אמונים. הוא רצה לסגור, ניצן ובן-ארי דרשו שוחד, והתוצאה הייתה סעיף אישום משונה, לא תה ולא קפה, שאיש סביב השולחן לא מאמין בו: מרמה והפרת אמונים. אפשר גם להרחיב מהצד השני על העיכובים הניכרים בפתיחת תיק 2000, חצי שנה שגם היא נבעה מחשש עמוק, הפעם לא מאלה שלמטה אלה מאלה שלמעלה.
ההפגנות מול ביתו של מנדלבליט, מימין ומשמאל, היו ועודן מעשה פסול. אבל הן זיהו נקודה שיש בה אמת: שהיועץ המשפטי לממשלה מגלה חולשה, ואיננו מבודד מרעשים חיצוניים.
למרבה הצער, אביחי מנדלבליט הוא כנראה סך כל הלחצים עליו.
ניפגש בשלישיות
כשהמצביא פומפיוס פרץ עם צבאו לבית המקדש בירושלים, בשנת 63 לפני הספירה, הוא נדהם לגלות שקודש הקודשים של היהודים הוא חדר ריק, ללא אוצרות. אם היינו חודרים למוחם של נתניהו, גנץ וליברמן היינו שומעים שם הד. תודעתם ריקה מפתרונות. השבוע, למשל, התברר שאביגדור ליברמן בוחן שוב את מהלכיו, אולי פתח לשינוי עמדתו הידועה אחדות חילונית או בחירות. שאלתי בכיר בישראל ביתנו אם זה מאותת שכל האופציות פתוחות. האמת, נאנח, שכל האופציות סגורות.
סירובו, הטקטי בינתיים, של יו"ר ישראל ביתנו לפסול ממשלת מיעוט-ערבים או ימין-חרדים, עורר את השאלה אם הוא יש פתח להסכמות בנושאי דת ומדינה. איילת שקד, למשל, משוכנעת שיש סיכוי. המתווה המוצע הוא חוק הגיוס ככתבו וכלשונו, ביטול חוק המרכולים והכרזה חרדית על הקפאת מצב בנושא. העניין הוא שאלה היו דרישות ליברמן במאי. מאז היינו בבחירות, ועכשיו הוא ירצה תוספת ריבית והצמדה.
ליברמן אינו היחיד שמצוי בדילמה בלתי אפשרית. קחו למשל את איילת שקד. מילה אחת, בת הברה אחת, יכולה להפוך אותה בתוך 48 שעות לשרת המשפטים ואת בנימין ושרה נתניהו לתושבי קיסריה במשרה מלאה. אבל היא לא תעשה זאת. שלא לדבר על בנימין נתניהו, שדוהר להפסד כמעט ודאי בבחירות, או על בני גנץ, שיכול להפוך לראש ממשלה עוד בקיץ, אבל במחיר של פירוק מפלגתו.
נתניהו וגנץ אמורים היו להיפגש שוב בתחילת השבוע הזה. אבל בחמישי בערב שיתף יו"ר הליכוד פוסט עם הכותרת "מה עשינו היום": חלקה העליון הראה את נתניהו בסלפי עם עשרות חיילי צה"ל, חלקה התחתון – את גנץ בפגישה עם אחמד טיבי ואיימן עודה. אנשי גנץ רתחו וביטלו את המשך המו"מ עם נתניהו. במקביל, הנאום בעצרת רבין חודד מאוד. "אזרחי ישראל לעולם לא ישפילו את מבטם מול סוכני השנאה. ילדינו לא יגדלו יותר למדינה שחלק ממנהיגיה מקדשים את השנאה. השנאה הפכה שוב לנשק מסוכן בידי פוליטיקאים חסרי גבולות". זו עוד הגירסה המתונה: המקורית הייתה חריפה עוד יותר כלפי ראש הממשלה.
משווים את 2019 ל-1984, אבל הפעם קשה בהרבה להקים רוטציה. פרס חתר לנצח את שמיר, אבל לא הייתה לו בעיה מוסרית עם האיש. הרעיון המסדר של כחול לבן, לעומת זאת, הוא לשים קץ לשלטון נתניהו מ-4000 סיבות שונות. לפיכך, המחשבה שבעוד שבועיים אשכנזי, לפיד ויעלון ישרבטו את חתימתם על מסמך שמטיל עליו את הרכבת הממשלה נראית בלתי סבירה. בליכוד אמרו פעם "ניפגש בשביעיות", עכשיו אפשר לומר שניפגש בשלישיות.
סימנים של חולשה
ואולי הקוד לפתיחת הכספת הוא 8-28-12? המו"מ בין שתי המפלגות מתנהל סביב כמה דרישות אולטימטיביות: נתניהו רוצה לפתוח כראש ממשלה ולא להיפרד מהבלוק; גנץ רוצה לשלוח את נתניהו הביתה ולפרק את הבלוק.
ומה יקרה, עלה בימים האחרונים רעיון יצירתי, אם כחול לבן תקבל פיצוי? לפי המתווה, אם יהיו בחירות הרי נתניהו ממילא יכהן עוד חצי שנה כראש הממשלה. הוא יקבל עוד חודשיים, ויבוא עם רוב הבלוק (ליצמן כנראה יישאר בחוץ). גנץ יוכל לסתום את האף, כהגדרתו, כי באחד באוגוסט 2020 תחל כהונה בת 28 חודשים בראשות הממשלה. זה רוב מכריע של הכהונה, ובהנחה הסבירה שהקואליציה, כרגיל במקומותינו, לא תוציא את ימיה, הרי שהוא יהיה ראש הממשלה ברוב המוחלט של הכהונה.
בכחול לבן יש מי שמוכן לשקול, בתנאי שהליכוד יגיד כן. מה יגידו בכירי מפלגת השלטון היוצאת על עיסקה כזו? היא קונה לנתניהו את הסחורה שרצה, אבל המחיר הגבוה ייגבה דווקא ממפלגתו, בשני תשלומים: הראשון, גנץ כראש ממשלה לתקופה ממושכת מאוד. השני, כיוון שהממשלה תהיה שוויונית, הרי שהליכוד יוותר על משרות שר לטובת השותפות לבלוק. הליכוד שומר על שקט יחסי כי כרגע עדיין לא קרה דבר: ראש הממשלה ממשיך לכהן, השרים יושבים על כיסאותיהם והמשכורות לעוזרים מגיעות בזמן. אבל כשאובדן השלטון יהפוך מוחשי האם זה ישתנה?
איתות לכך אפשר היה לראות השבוע באירוע שכמוהו לא נראה בליכוד למעלה מדור: התמודדות על ראשות הסיעה. בעבר, ראש הממשלה היה מודיע על המועמד מטעמו והוא היה נבחר פה אחד לתפקיד. הפעם נתניהו נמנע בכל מחיר מתמיכה במיקי זוהר, מחשש להרגיז את יריבו. הבכיר איננו דמות מאיימת במיוחד, בסך הכל יואב קיש, אבל ראש הממשלה לא רוצה לבזבז את קו האשראי המצומצם שלו על מלחמות מיותרות. לאורך היום הוא שקל כלל שלא להגיע להצביע. בסוף בא לסיעת הליכוד, שלשל את הפתק והלך. בליכוד ראו בכך סימנים של חולשה.
בני והמשותפת
אם הכנסת ה-22 תפוזר בעוד ארבעה שבועות, האירוע המשמעותי היחיד בה יהיה התמונה של בני גנץ עם ראשי הרשימה המשותפת.
הבורגנות הערבית, הכוח הכלכלי העולה, צמא להשפעה שלטונית. זו הסיבה שהערבים מצביעים בשיעור הנמוך בארץ בבחירות הכלליות, אך הגבוה בארץ בבחירות המקומיות, שבהן המועמדים נבחרים לקבל החלטות ולא לשבת עד אין קץ באופוזיציה. הדרישות שטיבי ועודה פרסמו לפני הפגישה ואחריה נגעו יותר לתחומים האזרחיים: אלימות במגזר הערבי, תקציבים, בנייה בלתי חוקית. שמונים אחוז מהציבור הערבי, לפי הסקרים, תמכו בהמלצה על גנץ לנשיא. כניסתם למגרש הפוליטי, גם אם ברגל מהוססת, רק תגביר את ההתלהבות. אפשר להניח שבבחירות חדשות הם יבואו בשיעורים גבוהים עוד יותר מאשר בספטמבר.
ולא פחות מכך, כמובן, מעניין הצד של גנץ. אין זה עניין מבוטל כאשר רמטכ"ל לשעבר, יו"ר רשימה שבילתה את השנה האחרונה במנוסה קלת-רגליים מכל מה שמזוהה עם שמאל, מקיים פגישה מול המצלמות עם היועץ לשעבר של מי שכינה "רב המרצחים". אמנם גנץ לא הצהיר בפומבי על אפשרות לחבירה פוליטית, אבל הסקרים שפורסמו בשבועות האחרונים מלמדים שהציבור לא התרגש ולא נבהל מהמגעים הידידותיים.
אם אכן יש תפנית, יהיו לה השלכות מיידיות בבחירות. גוש המרכז-שמאל-ערבים רחוק ארבעה מנדטים בלבד מרוב בכנסת. אם ישיג אותם, וזה לא בשמיים, תיפתח בפניו האפשרות להקים ממשלה שכמוה טרם הייתה, או למצער לעשות כמעשה רבין ולקיים ממשלת מיעוט בתמיכה חיצונית של הערבים.
