משהו חריג לכד את העין בהזמנה לכינוס המחזור של מורדי הליכוד, שנערך השבוע בלשכת יו"ר הכנסת. הדובר של יולי אדלשטיין כתב בהזמנה לאירוע את המילה המפורשת "מורדים", תואר שהקבוצה הלא-רשמית סירבה בתוקף לאמץ. את הכינוי הקליט הזה הדביקה לה לשכת ראש הממשלה שרון, בהשראת טלנובלה ארגנטינאית ששרפה את המסכים בתחילת העשור שעבר. "אנחנו לא מורדי הליכוד אלא נאמני הליכוד", מחו אז לנדאו, רצון וחבריהם, אבל לשווא.
"לא תמיד היה כאן כל כך צפוף", העיר בסרקזם קל השר לשעבר עוזי לנדאו בלשכת יושב ראש הכנסת. בשנתיים שבין נאום הרצליה 2003 לפינוי גוש קטיף 2005 הם התכנסו בחדרים קטנים באגף הישן של הכנסת. חלק מאלה שהחלו איתם את הדרך נטשו בהמשך לזרועותיו המפנקות של שרון. כך ענבל גבריאלי, שהזדעזעה בתחילה מהכוונה לפנות ואז. כך גם גילה גמליאל שבמו אצבעה אפשרה את צירוף העבודה לממשלה בעיתוי קריטי, ובתמורה מונתה לסגנית שר החקלאות.
בניגוד לחיבוקים והדמעות בגוש קטיף עצמו, המאבק הפוליטי שקדם להתנתקות היה כוחני, יצרי וחסר-תקדים בהיקפו ובתוצאותיו. הוא הוביל לקריעת הליכוד, לפרישה ראשונה בהיסטוריה של ראש ממשלה מכהן ממפלגתו, לכנסת מפורקת לגורמים שבה האופוזיציה המסוכנת ביותר נמצאת במפלגת השלטון והשותפים הנאמנים ביותר יושבים בספסלי האופוזיציה.
החידה ההיסטורית המסקרנת ביותר היא אם החבורה שהתכנסה שם השבוע יכלה לעצור את ההתנתקות בכלים פוליטיים. ארבעים נציגי הליכוד בכנסת ה-16 התחלקו לשלוש תת-סיעות שוות בגודלן: סיעת שרון, סיעת המורדים והסיעה החשובה מכולן: היושבים על הגדר, בראשות בנימין נתניהו. היא מנתה את רוב שרי הליכוד – כץ, הנגבי, לבנת, שלום ואחרים – אלה שתיעבו את ההתנתקות בסתר אבל תמכו בה בגלוי משיקולים פוליטיים, והדרך שלהם ליישב בין המצפן למחשבון הייתה קידום משאל עם על ההתנתקות.
מורדי הליכוד היו ברובם המכריע ח"כים אלמוניים, זוטרים, עם ייצוג נאה לחשודים או מורשעים בפלילים. חלקם נתפס, וכנראה גם בצדק, כמי שתפס טרמפ על מאבק אידיאולוגי כדי לחמוק מכותרות שליליות או לנקום בשרון משיקולים אישיים. היום זה נשמע מוזר, אבל בזמנו האגף של שרון בליכוד, שכלל את אולמרט, הירשזון ועמרי, נתפס כאלטרנטיבה הנקייה למורדים.
מתנגדי ההתנתקות היו חלשים מכדי להתייצב מול ראש ממשלה עוצמתי, עם סיוע תקשורתי ופופולריות ציבורית. לוי, שהיה המנהיג האמיתי של החבורה, הסביר להם שוב ושוב שבלי נתניהו וחבריו לא יוכלו לנצח במאבק. לא לחינם הרגע שבו היו הכי קרובים להפיל את ההתנתקות היה ליל הפוטש-בננה, שבו נתניהו איים לפרק את הממשלה אם לא יוסכם על משאל עם.
במשך 11 חודשים, מההדלפה ליואל מרקוס בפברואר 2004 ועד כניסת העבודה לממשלה בינואר 2005, ממשלת שרון הייתה תלויה בקולותיהם של המורדים. הם מצאו את עצמם על מזלג דרכים, בלי יכולת להכריע: אם ישברו את הכלים ויצביעו אי אמון בממשלה או נגד התקציב של שר האוצר נתניהו, ירתיעו את האגף המרכזי של הליכוד שתמיכתו הייתה כה חיונית. אם יתמכו בשרון, יעניקו לו זמן יקר. לזה נוסף גם שיקול שהיום נראה כמעט משעשע, אבל בזמנו היה טיעון רציני: אל תפילו ממשלה של המחנה הלאומי כי אז השמאל יעלה, אמרו אנשי שרון בראיונות ברדיו. כחלון, ארדן ושות' נקרעו בין טראומת התחייה לטראומת ימית. הם גם התקשו לאגף מימין את המפד"לניקים אורלב, יהלום וסלומיאנסקי, שנשארו בקואליציה עד שכבר היה מאוחר מדי.
אם שרון היה מנהיג את קבוצת המורדים, הוא היה מפיל את הממשלה בלי היסוס. אבל הוא לא. רמון ושריד הפנימו את התפנית ההיסטורית הרבה לפני המורדים. כשהראשונים כבר סתמו את האף ותמכו בשרון, האחרונים עוד סתמו את האף ותמכו בו גם כן.
בדיעבד אפשר להעריך שגם אם היו מפילים את הממשלה, שרון היה נישא על גבי התמיכה הציבורית בנסיגה, מייסד את "קדימה" והולך להתנתקות עם רוב מוצק בכנסת. במקום לפרק קודם את נווה דקלים ואז את הליכוד, הוא קודם היה מפרק את הליכוד ואז את נווה דקלים.
אידיאולוגיה בצד, מה השתלם יותר פוליטית? בטווח הקצר נראה היה שהחמאה מרוחה בצד של שרון. בבחירות 2006 כל מורדי הליכוד עפו מהכנסת, למעט שניים שנתפסו בזמן אמת כממלכתיים: גלעד ארדן ומשה כחלון. תומכי ההתנתקות, לעומת זאת, צ'ופרו במקום משוריין ב"קדימה" ורובם השתדרג משמעותית, מאולמרט, דרך הירשזון ועד בר-און. המסקנה אז הייתה: הציבור בישראל לא אוהב קיצוניים ולא מתלהמים.
עשר שנים אחרי, נראה שההשקעה הפוליטית הנכונה יותר הייתה דווקא בכתום. 14 מתוך 15 נאמני שרון בסיעת הליכוד ההיא אינם עוד בפוליטיקה, חוץ מח"כ ציפי לבני. קבוצת 15 המתנגדים המובהקים, שנחשבו בזמנו קיצוניים, מונה עשור אחרי נשיא מדינה, יושב ראש כנסת וארבעה שרים בממשלה. כך קרה גם לברק ושאר פורשי העבודה שהשתדרגו לטווח הקצר אבל חוסלו פוליטית בטווח הארוך. זה לא עניין של השגחה שמימית אלא של עקרון הבסיס בפוליטיקה: מי שזונח את נמל הבית שלו בזמן גאות יתקשה לשרוד בשפל.
(פורסם השבת ב"מקור ראשון")
