"בשביל מה אני צריך את זה"? הוא המשפט האהוב על יצחק הרצוג בימים האחרונים בשיחות סגורות. "זה" זה להצטרף לממשלת האחדות, ולא ברור אם הוא בוחר בכוונה להשתמש במשפט שהיה אהוב במיוחד על שמעון פרס. ככל שהרצוג מפרט בשיחה את חסרונות הישיבה עם נתניהו, כך עולה החשד שהוא דווקא בעניין.
לא הרחק ממנו בכנסת יושבת בחדר קטן ציפי לבני. מהצוות העצום שליווה אותה כמועמדת לראשות הממשלה נותרו שני העוזרים שמוקצים לחבר כנסת מהשורה, סטטוס שאליו היא נדרשת מהשבוע להתרגל. בטקסטים אין שוני בינה לבין הרצוג, בכוונות אולי כן. ישבתי באופוזיציה לנתניהו, היא מספרת למי ששואל, אחר כך ישבתי בקואליציה של נתניהו. הניסיון שצברתי פה וגם פה מורה לי הפעם להישאר מחוץ לממשלתו. לבני משוכנעת שהצטרפות לממשלה, של המחנה הציוני כולו או של העבודה לבד, בלעדיה, יגרור תוצאה אחת: השמדה פוליטית של הרצוג ושל המפלגה. את דעתה זו היא השמיעה בשיחות שהשניים מקפידים לקיים.
עם כל הכבוד לצמד, ההכרעה על הצטרפות לממשלה מצויה בידיו של זוג אחר: בנימין נתניהו ושלי יחימוביץ'. נתחיל בגברת: מאז ליל הבחירות מספר שתיים בעבודה משמיעה התנגדות לכניסה לממשלה, אבל לאוזניים מוזיקליות ההתנגדות הזו נשמעת קצת פחות נחרצת מאשר לפני שנתיים, כאשר בלמה בגופה ממשלת אחדות. אין לזה אף בדל ראיה, אבל יש במחנ"צ מי שמאתר אצל יחימוביץ' נכונות להיכנס לממשלה. היא מבינה, מסבירים שם, שלא תוכל לחזור לראשות המפלגה בלי שתעניק לעסקנים אופק שלטוני כלשהו. הם שבעו מאופוזיציה.
ובאשר לנתניהו: אם הוא מעוניין בממשלת אחדות, למרות כל ההבטחות וההצהרות, אין לכך שום רמז בשטח. הקשר האחרון שנוצר בינו לבין הרצוג היה כמה שבועות לפני הבחירות, כאשר נראה היה שהוא צועד להפסד. אחד ממקורביו יצר קשר עם סביבת יו"ר המחנה הציוני וגישש באשר לאפשרות לשיתוף פעולה ביום שאחרי. ההיסטוריה מלמדת שנתניהו יעדיף להימנע ככל האפשר מהקמת ממשלה ללא מלבין משמאל, אבל בפתח כהונתו הרביעית הוא מעדיף בינתיים להימנע מטלפון להרצוג המובס. "תהום פעורה בינינו לבינם", אמר ראש הממשלה לאורך הבחירות. בינתיים, רק גשר של ספינים מתוח על פני התהום.
ארבעה מנדטים יותר מדי
תקלה חמורה אירעה לנתניהו בבחירות האחרונות: הוא קיבל ארבעה-חמישה מנדטים יותר מדי. ככה ראש הממשלה אוהב לנצח: בקושי, בנקודות, לא בנוק אאוט. ניצחון קטן, רצוי עם פחות מנדטים מהיריב, הופך את עצם הרכבת הממשלה להישג גדול בעיני הליכוד. ניצחון גדול מדי, כמו זה שהתרחש לפני שבועיים, יוצר תיאבון מוגבר, בעייתי, בעיני בכירי הליכוד. לו נתניהו היה מסיים עם 22 מנדטים הם היו מקבלים בהבנה את מכירת כל התיקים החשובים. עכשיו, עם רבע כנסת, הם לא ישלימו בשתיקה עם מיקור חוץ של מחצית ממשלה לשותפות.
נפתלי בנט מתלונן על כך שלא מדברים איתו? מצבו עוד נהדר לעומת סיעה אחת, שרצונותיה, תשוקותיה ודרישותיה כלל לא זכו עד עתה להתחשבות במו"מ הקואליציוני: סיעת הליכוד. המו"מ הקואליציוני מתמקד בדרך כלל בדרישותיו של ראש הממשלה המיועד, אבל עד עתה נתניהו הנחה את הצוות שלו לא להשמיע אלא בעיקר לשמוע. אם יש דרישות לנתניהו – למשל, שינוי שיטת הממשלה, חקיקה בנושאי תקשורת או תיקים מסוימים – הוא לא העמיד אותן. אל הוואקום הזה נכנסו כחלון, ליברמן ובנט: הם מזהים בחושיהם החדים שלראש הממשלה פחות חשוב עתידם של בכירי מפלגתו. והמחיר עולה בהתאם.
בכלל, סיעת הליכוד החדשה מזכירה מאוד את זו של הכנסת ה-16, הידועה לשמצה: הצלחה אלקטורלית מפתיעה הביאה לכנסת שורת עסקנים אלמוניים, חלקם מביך וחלקם מושחת. הגדלת הסיעה לא גרמה אז לשקט תעשייתי, להפך: היא רק העתיקה את הקטטות מהקואליציה אל תוך מפלגת השלטון. לנתניהו עלול לקרות מה שקרה ללפיד בבחירות האחרונות: במקום לקבל מספר מנדטים נאה והגיוני, הוא הצליח יותר מדי. תשעה עשר המנדטים של לפיד קרסו תחת עומס הציפיות האדיר של הציבור. דבר דומה עלול לקרות לנתניהו תחת עומס הציפיות של חברי סיעתו.
ערב תרבות למטכ"ל
חבורת הגברים על אזרחי שהתיישבה בשני בערב באולם המרכזי של תיאטרון הקאמרי לא עוררה בתחילה תשומת לב מיוחדת. רק ממבט שני אפשר היה לראות שהקבוצה שתפסה שורה קדמית בהצגה "גורודיש" היא פורום המטה הכללי של צה"ל. בניגוד לגורודיש, אלוף פיקוד הדרום הנוכחי של צה"ל יכול ללכת ברחוב או לשבת בהצגה בלי שאיש יזהה אותו. המטכ"ל של 2015 אלמוני יותר, אפור יותר, נוצץ פחות מזה של ערב מלחמת יום הכיפורים.
חזקה על שירותי הביטחון שהם ידעו מה עשו כשהצמידו לרמטכ"ל ולאלופיו מאבטחים לתאטרון בלב תל אביב. ועדיין, התמונה של קציני צה"ל מוקפים בבחורינו המצוינים עם האוזניות יוצרת תחושה לא נוחה: העובדה שאדם בג'ינס אמור לגונן בגופו על לובש מדים נראית כמו משל על החברה הישראלית של העשורים האחרונים, שבה מות חיילים בקרב נתפס הרבה פחות נסבל ממוות של אזרחים בפיגוע. גם זה אחד מתוצרי הלוואי של המלחמה ההיא, שאיש מהמטכ"ל הנוכחי לא לחם בה, ושוחזרה על הבמה במשך שעתיים וחצי בידי נתן דטנר המחונן.
קהל הצופים מעניין לפעמים לא פחות ממה שקורה על הבמה או האקרן. לפני שנתיים ישבתי במקרה באולם קולנוע, כיסא ליד איציק מרדכי, בהקרנה של הסרט "שומרי הסף". אברהם שלום המנוח, ראש השב"כ שטפל על מרדכי את אשמת השווא של הרג המחבלים בקו 300, שפע בסרט כריזמה. כשהוא חזר מול המצלמה בחינניות על שקריו, האולם כולו פרץ בצחוק ספונטני, ומרדכי היה מאושר.
בחשיכה קשה היה לראות מה חשבו איזנקוט וקציניו על הטקסטים הפוליטיים הבוטים שהמחזאי הלל מיטלפונקט שם בפי השחקנים, על כתב האישום החריף נגד צמרת הצבא וההנהגה. הרל"ש של גורודיש מאשים את עיקשותה המדינית של ממשלת גולדה באחריות למות אלפי החיילים, ומזכיר את הכיבוש כאבי הקונספציה ואת הסרבנות כאם המחדל. המחזה שחודש לאחרונה על-ידי הקאמרי נכתב ב-1993; הצלחתו המסחרית העצומה על הבמות הייתה רמז מטרים לתמיכה הנרחבת בהסכמי אוסלו.
ככל הידוע, מיטלפונקט לא שינה מילה מהטקסט בגרסתו הבימתית המעודכנת, דור אחרי. בירור העלה שהרעיון לצפות דווקא בהצגה הזו, טעונה כל כך לקצינים במדים, נולד בשלהי כהונתו של הרמטכ"ל היוצא, בני גנץ. שבועיים אחרי עוד קריסה אלקטורלית של השמאל, היה מעניין לראות איך מקבלים קצינים שלחמו בחומת מגן ובצוק איתן את מסרי הנסיגות שזרמו מהבמה. לא אוכל לדווח איך הגיבו. מהשורה שלי ראו רק את גבם, ושמעו את מחיאות הכפיים המנומסות.
