הטון היה נחוש ושפת הגוף בוטחת כשראש הממשלה פרש ביום שני את תכניותיו: שלא יהיה לאף אחד ספק, אמר. אנחנו נעביר השבוע את מתווה הגז, ואנחנו נעביר תקציב. השבוע האחרון של המושב נועד להיות השבוע האפקטיבי הראשון של הממשלה. זה שיוכיח לליברמן והרצוג שהיא כאן, רזה אמנם אבל שרירית ומתפקדת, הקדימו להצטרף.
אבל השבוע האמיתי שעבר על קואליציית נתניהו רחוק מלשכנע שזה המצב: במקום לאשר את מתווה הגז, נתניהו ושטייניץ המשיכו לדשדש בביצת השימועים והמשפטיזציה שאליה גררו אותם לפני חודש דרעי וכחלון, ביצה שממנה ייחלצו לכל המוקדם רק בתחילת ספטמבר. תקציב המדינה לא עלה גם השבוע לממשלה.
וכאילו לא די בכל הטוב הזה, הגיע גם משבר בית-אל.
בחום של אוגוסט 2015 התנהל שחזור עייף, מיניאטורי, לא נאמן למקור, של אוגוסט 2005: במקום 10,000 מתיישבים שני שלדי בניינים, במקום התבצרות כמה ביצים תועות. פעילים מקומיים זעקו מול המצלמות לרדיפה שלטונית אכזרית בעוד מאחורי גבם עובר שר אחרי שר לביקור הזדהות. המחזה גרם לנתניהו כאב ראש. לו זה היה תלוי בו, היה מבקש לדחות ביממה את ההריסה: בשורת בג"צ הגיע אליו בבוקרו של יום הצבעות מכריע לסיום כנס הקיץ. איומי היעדרות טפטפו אליו מהאגף המשוריין של הבית היהודי. הם נגוזו ברגע שהוא הבטיח (שוב) לבנות בבית-אל. לא על שני הבניינים האלה תיפול הממשלה. עד מהרה התברר: הבתים דריינוף, המשבר פריי לוף.
ובכל זאת, אלה חדשות לא טובות לקואליציית ה-61. המושב הראשון לקיומה התנהל כולו באווירת בונקר. כל החוקים שעברו היו בעצם פעולות הגנתיות: דחיית תקציב המדינה, הגדלת הממשלה כדי למנוע מרמור בקואליציה, חוק נורבגי על מנת להרגיע את הבית היהודי וש"ס. נתניהו אוהב תמיד להבחין בין הפרוסס – התהליך הפוליטי השנוא – לפוליסי, קידום מדיניות. בלשונו שלו, זה היה מושב על טהרת הפרוסס.
לתפקיד השמאלן התורן של הממשלה ממונה – בחוסר התאמה משווע, וחוסר חשק – שר הביטחון יעלון. האיש שכינה את שלום עכשיו וירוס, שהבטיח שלא יהיה כאן שלום עד 2050, שבמצוות המועצה האזורית שומרון פעל להפריד בין ערבים ויהודים באוטובוסים – דווקא הוא סומן כאויב הימין. לשווא יחפשו הבדלי השקפות מהותיים בינו לבין שאר חברי הממשלה מימין.
יש שתי סיבות עיקריות שבשלהן דווקא הוא לוהק לתפקיד ציפי לבני. הראשונה היא הטינה כלפיו בליכוד. בכירי המפלגה רואים בעיניים כלות איך קדנציה שניה ברציפות הוא מסיים אחריהם בפריימריז אבל משתחל בקלילות אל המשרד הנחשק ביותר בממשלה. חלקם רואה בו נטע זר בליכוד, מפא"יניק שהגיע למפלגה בטעות ועד היום אינו דובר את שפתה. ביחסו לליכוד, יעלון עצמו לא טורח להקל על רגשותיהם: הוא הקטין למינימום את החיכוך השנוא עם פעילי המפלגה והשטח, וגם נכנס לעימותים חזיתיים עם שרי המפלגה, כמו למשל בקדנציה הקודמת, כשלקח מגלעד ארדן את כבשת הרש של המשרד להגנת העורף. ראש הממשלה, מקור כוחו הפוליטי, הוא גם מקור תסכוליהם של עמיתיו לצמרת. זו אחת הסיבות ששרים רבים מיהרו לתמוך פומבית בדו"ח לוקר, נגד עמדתו המפורשת. כשמוסיפים לזה גם את הקרב העקוב ממנדטים שהתנהל בחורף האחרון עם נפתלי בנט על תפקיד שר הביטחון, מבינים למה גם לבית היהודי דחוף להיכנס בו חזיתית שוב ושוב, במקום בנתניהו.
הסיבה השנייה היא שיותר משיעלון הוא פוליטיקאי, הוא קודם כל איש מערכת הביטחון. בשנתיים האחרונות בקריה לא נכנס אפילו לעימות משמעותי אחד עם המערכת שעליה הוא מופקד. ב"צוק איתן" אי אפשר היה להכניס סיכה בינו לבין הרמטכ"ל גנץ, בדו"ח ועדת לוקר הוא יותר אייזנקוט מאייזנקוט. אומרים שהבעיה של צה"ל היא של קצינים שמתנהגים כמו פוליטיקאים, מה שמעצבן שרים לגבי יעלון הוא שהפוליטיקאי מתנהג כמו קצין.
