ריאליטי "השגריר": יש שופטים בירושלים, אחרי ש-17 שנה היו בעיקר שוטרים במחלק ההונאה בלוד. הכרעתם אחרי החגים בפרשת השגריר מבלרוס תחרוץ את גורלה הפוליטי של אחת הדמויות הדומיננטיות בפוליטיקה הישראלית בדור האחרון – אביגדור ליברמן. שלוש אפשרויות דרמטיות ניצבות בפניהם: לזכות את יו"ר ישראל ביתנו מכל אשמה, להחזיר אותו למשרד החוץ ולקבוע כמעט רשמית שהוא נרדף כל חייו הציבוריים על ידי מערכת אכיפת החוק; להרשיע אותו עם קלון אך בלי מאסר, ולשלוח אותו לפסק זמן מחוץ לכנסת עד לסוף הכהונה – דבר שעשוי לפתות אותו לזרז את הבחירות; או להטיל את נשק יום הדין: הרשעה, קלון ושלושה חודשי עבודות שירות שיסלקו את מנהיג ישראל ביתנו מהמגרש לשבע שנים ארוכות, ובעצם יחסלו את הקריירה הפוליטית שלו.
הליכוד ביתנו? עוד לפני גזר הדין, ליברמן השמיע השבוע בכנס מפלגתי תחינה לא שגרתית. "אני קורא לחבריי בליכוד: אפשר להמשיך יחד או להיפרד, אבל אי אפשר למשוך את זה, כי זו פגיעה בשתי המפלגות". יו"ר ישראל ביתנו התכוון למה שהוא אמר. ההיגיון אומר שכדי להתגרש מספיק צד אחד. אם מחכים לצד השני, זה רק לצורכי חתונה. אולם מיזוג מלא נראה לא סביר, שכן הסיכוי שחברי הליכוד יסכימו להצטופף לטובת עוד אלף חברי מרכז של ישראל ביתנו זהה לסיכוי שישראל ביתנו תהפוך למפלגה דמוקרטית.
מצד שני, ברוח המשא ומתן המדיני אפשר להסכים על הסדר ביניים ארוך טווח של ריצה משותפת והמשך השריונים. ההכרעה הזו תקבע לא רק את גורל סיעת השלטון אלא גם את אורך הכהונה של השלטון. אם הממשלה הזו רוצה להאריך ימים, הדבר האחרון שהיא צריכה הוא חידוש העימותים בין ליברמן ובנימין נתניהו על קולות הימין.
מה יצא מהחדר: נהוג להגיד על ישראל שאין לה מדיניות חוץ אלא רק מדיניות פנים. אבל שלושה אירועים בינלאומיים רבי משמעות שהתרחשו בשנה היוצאת יעצבו את המדיניות של ישראל בשנה הבאה: החרם האירופי על ההתיישבות זעזע את ראש הממשלה והמחיש לו גרפית את סכנת הבידוד הבינלאומי; בריחת פקחי השלום האוסטרים מרמת הגולן המחישה את הצורך בנוכחות צה"לית גם לעת שלום; והגמגום של ברק אובמה הוכיח שברגע האמת, כדאי לקחת בעירבון מוגבל מאוד את ההבטחות האמריקניות.
הדי ההתרחשויות האלה יעצבו את המפה שיתבקש נתניהו לשרטט – בחדרי חדרים, לפי שעה – בחורף הקרוב. ההיתכנות הפוליטית מאפשרת רק הסדר ביניים ארוך טווח, שבעיני ראש הממשלה יוריד את סכנת הבידוד הבינלאומי בלי להשעין את ישראל על חסדיה המפוקפקים של הקהילייה הבינלאומית. מי שדיבר עם נתניהו התרשם שהפעם, בניגוד לעבר, הוא ישמח שיצא משהו מהשיחות, אבל בדרכו עומדים שני מכשולים: שרי הליכוד הבכירים, וכמובן אבו-מאזן עצמו. מיותר לציין שהימין סומך יותר על אבו-מאזן.
ועוד סימן אחד: ראש הממשלה כנראה עדיין מתלבט, אבל הנה אות שיבשר החלטה מתקרבת. נתניהו מחרים דה-פקטו כבר תקופה ארוכה את עיתון 'הארץ', שאותו הוא מאשים בחתירה בלתי-פוסקת תחת מדיניות הממשלה. נתניהו לא יתחיל לחתור להסכם בלי לחדש את הקשרים עם העיתון של משפחת שוקן. כזכור, ההינתקות החלה בארוחת בוקר בחווה של אריאל שרון עם יואל מרקוס, והסדר הביניים לא יתחיל בלי ריאיון לאחד מעמיתיו של מרקוס במערכת הארץ. אובמה מוזמן להתקשר למחלקת המנויים.
סכסוך עבודה: ילדים שנולדו ביום האחרון של איש מפלגת העבודה בלשכת ראש הממשלה יחגגו השנה בר מצווה. שקיעתה של המפלגה תיחגג גם השנה בטקס המסורתי של ניסיון לערוף את ראש המנהיג. יחימוביץ' נהנית מסיכוי גבוה מכל קודמיה לשרוד בתפקיד יושבת הראש. מצד שני, היא גם נהנתה מסיכוי גבוה מכל קודמיה להחזיר את העבודה לשלטון וזה התפקשש. יצחק הרצוג תמיד עמד ליד המנהיג, ואף פעם לא בראש. מישהו מהם יצטרך השנה להתעלות על עצמו כדי להתייצב לניסיון הדחה בעוד שנתיים גג.
יהיה טוב? לקראת אלול הבא יהיה הרבה יותר טוב. ככה, כידוע, הבטיח יאיר לפיד. ולכן מס ההכנסה צפוי לרדת דרמטית, מס הערך המוסף יתכווץ וכולם ילכו לשרת ולעבוד. אם למרבה הצער המציאות תתעקש גם הפעם לא לציית לסטטוסים של שר האוצר, קשה מאוד לראות את לפיד מתחיל לעבוד על תקציב גזרות נוסף.
הדימוי הפוליטי שלו ספג השנה חבטה הגונה עם העלאת מס הערך המוסף באחוז ומס ההכנסה באחוז וחצי. הוא לא יעמוד בהעלאה נוספת, וגם לא ינסה לעמוד בה. לא פלא שלפיד שיפץ את סדר היום שלו ונזכר לפני שבוע לספר ל'ידיעות' שחלומו הגדול כפוליטיקאי הוא לא הצלת מעמד הביניים אלא חתימת הסכם שלום. כמו שלמד נתניהו ב-2005, כיסא המפלט של שרי אוצר לא פופולריים הוא הנושא המדיני.
יחי, יחי, יחי: באזור שבועות יעמדו 120 חברי הכנסת וכמצוות החוק יקראו שלוש פעמים "יחי" לנשיא המדינה החדש. יו"ר הליכוד לא תומך באיש הליכוד ראובן (רובי) ריבלין, יו"ר העבודה לא תצביע לאיש העבודה בנימין (פואד) בן-אליעזר, ואורלי לוי דווקא תומכת באביה דוד, אבל בינתיים הוא אינו צובר תמיכה. האם יהיה מועמד רביעי? נתן שרנסקי? ואולי שם מפתיע מהאקדמיה או מהבידור? ההיסטוריה מלמדת שהתוצאות תלויות בדרך כלל במצבו של ראש הממשלה.
באביב נדע מי מועמדו של נתניהו. אם הקואליציה תהיה יציבה, סיכויי המועמד להיבחר טובים. אם לא, הח"כים ישמחו לנקום בנתניהו מאחורי הפרגוד ולבחור מישהו אחר. זה רחוק מלהיות הקרב החשוב של השנה, אבל לבטח זה אחד העסיסיים שבהם.
בעיית ירושלים: רק בטעות יופיע באוקטובר על הפתקים בקלפיות הבירה השם "משה ליאון". תושבי ירושלים בוחרים בין ניר ברקת לבין אביגדור ליברמן. יו"ר ישראל ביתנו מושקע במיזם הזה לא פחות, ואולי גם יותר מרואה החשבון החביב לבריות שהוא מכיר מענייניהם המשותפים כבר שנים. ליברמן מתייצב לקרב עם אריה דרעי, החרדים וקואליציה של פעילים מקומיים מאוכזבי ברקת (לא כולם הפרטנרים המושלמים לריצה). ברקת מתייצב עם רוב האוכלוסייה החילונית ועם סיוע שקט של נתניהו. אבל יותר מכול, הבחירות בירושלים הן עימות בין פוליטיקות הפוכות.
ליברמן, האמן הפוליטי, מאמין בסגירות מוקדמות מאחורי הקלעים שיבטיחו לליאון רוב: דרעי יביא מראש את החרדים, ישראל ביתנו את הרוסים וליאון הסרוג ימשוך את הדתיים-לאומים. ברקת מאמין בלהביא את המצביעים אחד-אחד בלי תיווך. ואם לסכם: ליאון מנצח בגדול ב"שטח" הוותיק, ברקת שולט ללא עוררין בפייסבוק (63 אלף מול אלפיים). באוקטובר נקבל הוכחה מכרעת איזו פוליטיקה עובדת טוב יותר.
האלמנט החמישי: בא' תשרי אשתקד ההערכה המובילה הייתה שישראל בדרך לתקוף באיראן; איחוד בין ליברמן לנתניהו לא עמד כלל על הפרק; לפיד צלע, בנט עניין בעיקר את אתר 'כיפה', אלי ישי ישב לבטח על כס יו"ר ש"ס וארתור פינקלשטיין הנערץ עדיין הבטיח לנתניהו ניצחון מוחץ של מיט רומני על אובמה. בהנחה שגם תשע"ד תפתיע, הסיפור הפוליטי הגדול שלה עדיין לא ידוע, מחכה להתגלות.
