לא רק הרב עובדיה יוסף מיטלטל עכשיו בין שמיים וארץ אלא גם גורלה של תנועה פוליטית שלמה. ש״ס בקושי בת שלושים, אבל היא סובל ממחלות כרוניות שנראות כרגע בלתי-ניתנות לריפוי. גורלה נקשר בזה של הגאון הישיש, וספק היא אם תאריך ימים אחריו. זו לא תהיה אותה ש"ס בלי מוקד העלייה לרגל של נשיאים וראשי ממשלות, בלי דרשות מוצאי שבתות ובלי נשק יום הדין של התבטאויות חדות וקולעות נגד יריבים פוליטיים ברגעי הכרעה.
האשליה שיש ש״ס חזקה גם בלי הרב עובדיה התנפצה כבר לפני למעלה מעשור. גדולתו בתורה, אישיותו העצומה ומעמדו הציבורי הם האחראיים הבלבדיים למעמד המכריע שכבשה ש״ס בציבור – לא תמרון פוליטי כזה או יושב ראש תורן אחר. הם סייעו לה להתגבר על שורת הרשעות פליליות, על התרסקות הדימוי החרדי בחברה הישראלית ועל רשימת חברי כנסת אפורה. בארבע מערכות בחירות רצופות, בעשורים שונים ועם יושבי ראש שונים, זכתה המפלגה לאותו מספר מנדטים – 11-12. מכיוון שהמספר קבוע והמנהיג הרוחני הוא הדבר היחיד שנותר קבוע במפלגה, ברור למי מצביעים מאות האלפים.
על עוצמתו הפוליטית האדירה של הרב עובדיה יוסף תעיד העובדה שעצם אשפוזו האחרון עשוי לבדו להכריע שני קרבות פוליטיים דרמטיים. הראשון הוא הקרב בעיריית ירושלים. המועמד משה ליאון, בבת עינם של אריה דרעי ואביגדור ליברמן, אמור היה להגיע בתחילת השבוע לקבל את ברכת הרב במרוץ לראשות עיריית ירושלים, בצירוף תמונה וסטירות לחי של חיבה. חצי שעה לפני הפגישה הודיעו לו שהיא בוטלה בגלל אשפוזו של הרב. בלי ברכתו, ספק גדול אם רבבות בוחרי ש״ס בבירה ירוצו להצביע כאיש אחד לליאון.
גם המרוץ לנשיאות המדינה משתנה: ב-2007 הרב עובדיה יוסף התחייב בכתב לתמוך הפעם בראובן (רובי) ריבלין. בהיעדרו, ספק אם מישהו יטרח לפרוע את השטר לחבר הכנסת מהליכוד.
הרב עובדיה היה מנהיג יחיד בדורו, אבל בדור שאחריו יש רבים. הניסיונות להכשיר יורש התנפצו בנפילה המסחררת שבין מעמדו לבין זה של המתחרים על ירושתו. הרב שלמה עמאר הסתכסך עם ההנהגה הנוכחית של ש״ס על רקע הבחירות לרבנות וקרבתו לאלי ישי; הרב יצחק יוסף הוא שם נוסף, אבל הניסיונות להכתירו ליורש היו נואשים כמו שהם חסרי סיכוי.
הפעם היחידה השנה – ואולי גם האחרונה – שבה יצא הרב עובדיה מביתו ברחוב הקבלן הייתה לטקס הכתרתו של הבן ל'ראשון לציון'. חבישת המצנפת לראש הבן בידיים רועדות, בכיסא גלגלים, הייתה מאמץ ברור לסמן יורש, אבל ספק אם את ההנחיה הזו של מרן אפילו גדולי שומעי לקחו יאמצו. יוסף הבן אלמוני מדי וטרי מדי. הוא כלוא בכלוב הזהב של תפקידו החדש לעשור הקרוב. אפילו הניסיונות להופכו למנהיג פוליטי – כמו למשל השבוע, בהשתתפותו השערורייתית בכנס בחירות מקומי של ש״ס – לא יעזרו הפעם.
השנה האחרונה התנהלה ממילא ברקע הקוד הש״סניקי ״אחרי 120״. משולש ההנהגה, החזרתו של דרעי, סילוקו של ישי, הבחירות לרבנות – כל אלה היו חלק ממהלך רחב שנועד לתפוס בעוד מועד את הנכסים הפוליטיים והכלכליים העצומים שיצר גדול הדור. סוד קסמו של הרב היה הכבוד שהביא לכל ספרדי מסורתי באשר הוא – כבוד שהתעלה על הבושות הרבות שניפקה המפלגה, לרבות העובדה שרבע מנבחריה הלכו לכלא. אחריו ייוותרו כמעט רק הבושות, ויעיד על כך הקרב המכוער שהתנהל לצד מיטתו ב'הדסה עין כרם' סביב השאלה אם הוא התפייס עם הרב עמאר או לא. תעיד גם העובדה שאפילו מצבו האנוש של הרב לא הצליח להושיב בחדר אחד את ישי, דרעי ואריאל אטיאס. די ברור מה יקרה אחרי 120, וגם די ברור שזה יקרה מהר.
בשנים האחרונות אפילו מוטת הכנפיים העצומה של הרב לא הספיקה לאחד את כל הציבור הספרדי. בבחירות האחרונות קמו מולו הרב אמנון יצחק והרב חיים אמסלם, ולא פחות חשוב מכך – 70 אלף מצביעים. קל וחומר שבלעדיו הפיצול רק יחמיר.
הקרב הראשון יתנהל על השם ש״ס: יושב הראש המודח אלי ישי ינסה לקבץ סביבו שישה חברי כנסת, מגובה ברב עמאר ובטענה שהרב תומרן בשנה האחרונה נגדו. דרעי ינסה לשמר את שם המפלגה מגובה בהחלטת הרב מהשנה להשיבו לתפקידו ובכוח הפוליטי שמעניקה לו הקרבה למפעלות הכלכליים האדירים של חצר הרב, כבד״צ 'בית יוסף'. הרב אמסלם ינסה לטעון שבפסיקותיו המקלות הוא היורש האמיתי של מרן.
גם הבית היהודי והליכוד ינסו לנגוס במאגר קולות שהיה משוריין בטאבו בשלושים השנים האחרונות לרב עובדיה. בעידן שאחרי הרב יהיו הרבה מרנים, וכנראה גם הרבה ש״ס.
נתניהו, חברון והסדר הביניים
האגף הימני בקואליציה התעורר השבוע לחיים אחרי שיתוק קיצי של חודשים ארוכים. רצח שני החיילים חילץ מבכירי הליכוד והבית היהודי מבול התבטאויות, אגרות ומכתבים.
יו״ר הקואליציה יריב לוין קרא להדיח את ראש הממשלה בנימין נתניהו אם יביא הסכם; השר נפתלי בנט קיבץ שליש ממשלה ורבע כנסת למכתב חריף נגד המשך שחרור המחבלים; סגני השרים של הליכוד החריפו את הטון נגד המשא ומתן עם הפלשתינים. המטרה הקבועה ציפי לבני, שהחליפה את המטרה מהכהונה הקודמת אהוד ברק, התחלפה השבוע גם בכינון ישיר כלפי ראש הממשלה.
אבל מילא הם, גם נתניהו עצמו שבר ימינה. אם פעם ממשלות הימין היו מקפידות לבצע פעולות התיישבות באישון ליל אחרי סגירת העיתונים, כדי שהאמריקנים לא יספיקו לקרוא ב'הארץ' על המאחז החדש, הרי שהשבוע פרסם נתניהו בפייסבוק את ההודעה על איוש 'בית המכפלה' אחרי חצות.
נוסח ההודעה מעיד שראש הממשלה לא נמצא בינתיים בנתיב שרוני. מי שמשתמש בביטויים כמו ״חיזוק ההתיישבות״, ״לעקור״ ו״עיר אבותינו״ לא נראה כמי שהכריע כבר ללכת על מהלך נסיגות דרמטי, כפי שהימין חושש. אמנם כרגע לא צפויה תנופת התיישבות בחברון, אבל מכיוון שלאמירה של נתניהו יש מחיר מדיני מול האמריקנים והפלשתינים היא בכל זאת בת משקל.
ועדיין נשארת בתוקף שאלת השנה: מה יקרה אם נתניהו יביא הסדר ביניים? סילבן שלום למשל, שתקף בכנס פוליטי בשצף קצף את הניסיון להגיע להסדר קבע עם אבו-מאזן, הפטיר בחצי קול: ״הסדר חלקי? אולי״. למעט השר ישראל כץ, שאר שרי הליכוד טרם הביעו את עמדתם באשר להסדר שיכלול הקמת מדינה פלשתינית בגבולות זמניים. ציפי חוטובלי ודני דנון זה מעניין, תא הדואר של בנט מרתק – אבל כל עוד אין תשובה לשאלה הנוקבת הזו הכול פתוח.
