ב־2006, בימים שבהם עובדי עיריית ירושלים עוד חשבו שתפקידם הוא לאסוף זבל ולא לשפוך אותו ברחובות, ניר ברקת, הסתובב בפאבים של מרכז העיר עם כוס בירה ביד אחת וכובע של 'קדימה' על הראש. ברקת היה אז מועמד לראשות העיר ויו"ר מטה קדימה בבירה. המפלגה החדשה של שרון נראתה כבוננזה פוליטית מבטיחה, וברקת קפץ על עגלתה בתקווה לזכות באמצעותה בראשות העיר ירושלים.
מאז קדימה איננה עוד וברקת איבד עניין בעיריית ירושלים, אבל הטקטיקה נשארה כשהייתה. עכשיו מפלגת השלטון היא הליכוד, וברקת בונה על מקום גבוה בעשירייה הראשונה עם אפשרות להתמודדות על ירושת נתניהו שנראית לפתע קרובה. הוא שבר ימינה בפראות והקים מטה משומן, עשיר. אי אפשר להתחמק מההשוואה בין שני המולטי־מיליונרים מירושלים: המרוץ הממומן של ברקת לראשות הליכוד באמצעות הררי אשפה, דומה להפליא למרוץ עתיר המזומנים של אראל מרגלית לראשות העבודה באמצעות הררי מלל תוקפני. במקרה של שניהם זה נראה קצת מאולץ, קצת מתאמץ, לא תמיד אותנטי.
אין צדיקים במאבק השבוע על תקציבה של ירושלים: לא ברקת שמשתמש בה לצרכיו הפוליטיים, ולא האוצר שנקט כמה ספינים לא אלגנטיים. בטח לא ממשלת ישראל שמעלה את ירושלים על ראש שמחתה, למעט כשזה נוגע לירושלים הממשית, של מטה. לפעמים אפשר לשכוח שסביב השגרירות האמריקנית המיוחלת יש גם עיר.
אבל זה מקומם במיוחד ביחס לברקת. ככל הידוע, המרוץ שלו לליכוד לא ממריא. מספר המתפקדים קטן משמעותית משציפה. הזכייה שלו בראשות העיר הייתה במידה רבה פרי ניצול חכם של ואקום: אף מועמד חילוני בעל משקל לא התמודד על ראשות העיר ב־2008, כיוון שההנחה הייתה שהרוב החרדי כבר מובטח. ברקת הפגין נחישות ויוזמה, אבל בליכוד, כידוע, יש כיום הכול חוץ מוואקום.
השבתת העיר השבוע פגעה קשות במרוץ של ברקת לליכוד, ואולי חיסלה את האפשרות שלו להיבחר בשלישית, אפשרות שהוא טרם הוריד מעל הפרק. תושבי ירושלים הרגישו כמו התינוק של מייקל ג'קסון, מוחזק בזרועותיו מחוץ לחלון הקומה השמינית במלון בברלין: מנוצלים ונתונים לסכנה, רק כדי למשוך את תשומת לבן של כמה מצלמות. מראות העובדים מפזרים את הזבל על פסי הרכבת הקלה הוא שיא חדש של חוצפה. אם הייתי ליברמן, דרעי או בנט הייתי מתחיל לחשוב השבוע: שם ירושלמי טוב יכול לכבוש את העירייה בסתיו הבא.
היועץ של ברקת הוא איל ארד; היועץ של כחלון היה עד לפני זמן קצר ליאור חורב. השניים החזיקו פעם יחד במשרד ייעוץ ואסטרטגיה מוביל, אבל זה הסתיים בגירושים מכוערים. אי אפשר להימנע מהמחשבה שאת העימות הפוליטי ברקת־כחלון מתדלק מאבק מקצועי־אישי מתחום היח"צנות.
כשאולמרט צריך את ריבלין
כאיש עם גאווה עצמית מפותחת, לא היה קל לאהוד אולמרט לקחת את העט ולכתוב בכתב ידו בקשת חנינה לנשיא המדינה (שכן לאגף המיוחסים במעשיהו אי אפשר להכניס מחשב). עוד לפני שאולמרט היה אסיר והנשיא היה ריבלין, הם ניהלו מערכת יחסים רוויית איבה. ב־1988 ריבלין היה אמור להיות מועמד הליכוד לראשות עיריית ירושלים, אבל אולמרט החליט ברגע האחרון לקדם מועמד אחר שזכה בפריימריז. חמש שנים אחר כך, כשאולמרט רץ לראשות העיר, הוא דחק את ריבלין מהרשימה לעירייה. ב־2007, כראש ממשלה, הוא נלחם במועמדות ריבלין לנשיאות וסיכל אותה באותו סיבוב.
ועכשיו, חמישה חודשים לפני שהוא ממילא אמור להשתחרר מהכלא בניכוי שליש, אולמרט פונה לאותו ריבלין ומבקש חנינה. זה צעד מפתיע ברמה האישית, ולא כל כך מובן ברמה המעשית. הרי ממילא עד שמשרד המשפטים יגבש את עמדתו והנשיא יודיע על החלטתו, יישארו חודש או חודשיים עד השחרור.
אחת משתיים: או שהכלא הוא עינוי בלתי נסבל לאולמרט עד שהוא מוכן למחול על כבודו בשביל קיצור עונש של כמה שבועות; או שבאקלים הציבורי הנוכחי ואחרי תקדים קצב, עם כל ההבדלים המתבקשים, אולמרט חושש שלא יקבל את ניכוי השליש. הוא מעדיף להגיע לוועדת השחרורים כשבכיסו אלטרנטיבה, כזו שתבהיר לוועדה: אם אתם לא תתנו לי את השחרור, יש לי עוד אפשרויות.
