מאז סבב הבחירות האחרון סובל בני גנץ מכאבי גב עזים, חריגים. בישיבות הממשלה הוא נעמד לעיתים כדי להתגבר על הכאב המציק. לא פחות מכך מציק לו היעדר הגב מהבייס. האיש שאלפים הריעו לו בתשואות כשנכנס להופעה של שלמה ארצי בהיכל התרבות אחרי בחירות ספטמבר יודע שלו היו בימים אלה הופעות דומות היה זוכה לשריקות בוז. הוא משוכנע עדיין שכניסה לממשלה הייתה הדבר הנכון אבל מודע עד כאב לכך שהמעגל החברתי שלו חושב ההפך.
גנץ משול למי שמשלם משכנתא על דירה שטרם נבנתה. אין יום בלי מחיר ציבורי. החיים ליהקו אותו לתפקיד הבלם המרכזי של החלת הריבונות, והוא בכלל לא ידע שהוא כזה. למחרת אישר גנץ להעביר חמישים מיליון דולר לחמאס, אחרי שהשתלח בהעברות האלה לאורך שלוש מערכות בחירות. להגנתו ייטען שבירר, ונוצר מנגנון שמוודא את העברת הכספים למי שצריך, לא לחמאס; לחובתו – המנגנון הזה קיים כבר למעלה משנה. בלילה נורתה רקטה, והוא הצטרף לחבורת שרי הביטחון שלפניו, זו שהבטיחה להחריב את עזה על כל קסאם וסופה שהסתפקה במטח תגובה אל עבר מטרות נדל"ן.
העימות הגדול של הקיץ עוד לפנינו. נתניהו ולוין איתנים בדעתם שמה שלא יקרה ביולי כבר לא יקרה בכלל, והם נחושים להעביר סיפוח משמעותי – גם אם לא שלם – כמעט בכל מחיר של יחסים עם העולם הערבי, כמעט בכל מחיר קואליציוני. המצב הנוכחי, שבו ישראל תסתפק בהחלת ריבונות מינימלית ותחטוף את כל הנזקים, איננו הגיוני גם בסטנדרטים הנהוגים במקומותינו של אכילת הדגים הבאושים ותשלום מלא עליהם.
הקצינים בצבא, הפרקליטים במשרד המשפטים והדיפלומטים במשרד החוץ יזכו לעיין במפות, אם בכלל, ברגע האחרון. בדיון סגור התמרמר נתניהו על צמרת צה"ל: " מה זה משנה להם איזה ואדי בדיוק יסופח? אם הם חושבים שתהיה הסלמה, שייערכו להסלמה". החשדנות הבסיסית, העמוקה, בינו ובין הממסד הבטחוני, המשפטי והדיפלומטי, הובילה לעובדה שרוב העיניים שחזו עד עתה במפות הריבונות הישראליות הן עיניים אמריקניות.
משפט שלילה
המשפט החשוב ביותר בסרטון הליכוד נגד תכנית "המקור" איננו הקביעה האווילית שבמדינה מתוקנת רביב דרוקר היה "נכנס לכלא". הפאנץ' התחבא בסוף: "הכל נעשה במטרה להטות את דעת השופטים… היעדר האכיפה רק מחזק את התחושה שבכל מה שקשור לנתניהו, המשחק מכור".
כאשר החלה בדיקת המשטרה בעניינו לפני ארבע שנים – איך שהזמן רץ – הביע נתניהו אמון במשטרה. כשהוגשו ההמלצות הליכוד תקף את המשטרה ומפכ"לה אבל תלה ציבורית את תקוותו ביועמ"ש. משהגיש מנדלבליט את כתב האישום, במקום לחזור שוב ושוב על האמונה המוחלטת שבית המשפט יזכה את הנאשם, חל שינוי מוחלט. "פורסם שהשופטים שלי שמאלנים", אמר ראש הממשלה במשפט מדהים בראיון ערב בחירות מרץ. "אני מצפה להכחשה שהשופטים שלי נבחרו על בסיס זה". אם ההכחשה לא יצאה, והמשחק מכור, ושיעורי ההרשעה בישראל גבוהים מתשעים אחוז, המסקנה המתחייבת היא שללא קשר לטיב ביצועי ההגנה, במורד הדרך ממתינה לו הרשעה.
אם כן, הקיר ממול. הרכב נוסע אליו באיטיות אך בביטחון, רק כדי להתנגש בו בעוד שלוש-ארבע שנים לכל המאוחר. זו נראית כמו הכשרת הקרקע למהלך לא משפטי, אלא פוליטי: השגת לגיטימציה בעתיד הנראה לעין לסיום ההליכים הפליליים. מנקודת המבט הזו מתברר אולי ההיגיון הטקטי באופנסיבת האביב על אביחי מנדלבליט נראית הגיונית. לכאורה, מה הטעם בהקדשת כל משאבי ההסברה של הליכוד למאבק במי שכבר סיים את תפקידו בפרשה? הרי גם אם היועץ ייאלץ לפרוש בבושת פנים, כתב האישום לא יוחזר לשולח.
אלא אם המטרה היא פיזור הכנסת, הליכה לבחירות וחזרה לחוק הצרפתי. איך עושים זאת? אי אישורו של תקציב הוא אפשרות אחת. ראשי מפלגות בקואליציה סבורים שההכרעה ללכת לתקציב חד שנתי היא גזר דין מוות לקואליציה, עם דחיית ביצוע של כמה חודשים. תקציב כזה מאפשר לפזר את הכנסת על רקע משבר יזום סביב תקציב השנה הבאה, וזאת ללא העברת השלטון אוטומטית לגנץ. בכחול לבן למדו על הפירצה מהתקשורת, אבל ספק אם יוכלו לכפות תקציב דו שנתי, במיוחד כשהצמרת הכלכלית תומכת משיקוליה שלה. במקרה כזה אפשר להתחיל להתכונן לבחירות בעוד שנה בדיוק, יוני 2021. אפשרות אחרת היא ביטול חוק הרוטציה בתמיכה מבחוץ של לפיד.
והנה עוד רעיון שמגלגל משקיף על המערכת הפוליטית: כחול לבן והליכוד נעלו זו את זו בחקיקה, אבל שתיהן יחד, כולל העבודה ודרך ארץ, מונות 55 חברים. מה יקרה אם במורד הדרך יתארגן לו משבר בנושא דת ומדינה, וכאלה, כידוע, לא חסרים? במקרה כזה החרדים יעזבו את הממשלה, וזו תישאר עם מיעוט בכנסת ותיאלץ להתפזר כשנתניהו עדיין בשלטון. האדמו"ר מגור כבר שלח את ליצמן להתפטר על עבודות ברכבת לדימונה ואת המדינה לבחירות על חוק הגיוס. החרדים מאושרים בממשלה הנוכחית, כשליברמן ולפיד בחוץ. אבל אם הליכוד יבקש יפה, קטן על האדמו"ר לחזור על הג'סטה.
ראייה משותפת
משפט אחד בן חמש עשרה מילים מאיים להפוך למשבר חריף נוסף בין הליכוד וכחול לבן: "בית המשפט רשאי לפסול ראיה שהושגה באמצעים פסולים שננקטו כלפי הנאשם או כל אדם אחר".
זה נוסחה הרזה של הצעת חוק שהגיש חבר הכנסת גדעון סער, ונועדה לקבוע כלל הגיוני למדי: לא הכל כשר בהשגת ראיות להרשעה. ההצעה הוגשה במקור כבר לפני 15 שנה, הרבה לפני שנודעה בציבור הדרך שבה גויס ניר חפץ לעד מדינה, והדרך שבה ניסו לגרום לשאול אלוביץ' לשנות גרסה.
היועץ המשפטי לממשלה התבקש, כמו בכל הצעת חוק, לחוות את דעתו. הוא נחשב הגורם האובייקטיבי בחקיקה רגילה, אבל לא כאן: הוא הרי עומד במקביל גם בראש התביעה הכללית, שחייה ייעשו קשים בהרבה אם חלק מהראיות ייעשו בלתי קבילות. בישיבה בשבוע שעבר הוחלט, כמה מפתיע, להתנגד להצעה. בראשו עברו, אולי, תרגילי החקירות והסערה העצומה שהתחוללה בעקבותיהם.
למזלו, בראש משרד המשפטים עומד עכשיו פוליטיקאי שרואה את ייעודו בחיים באמירת אמן לכל שיגיון של הכפופים לו. בישיבת ועדת השרים לחקיקה, בלי לנמק, הציע אבי ניסנקורן לדחות את ההצבעה בחודש, טכניקה ידועה לקבורת הצעות בלתי רצויות.
סער התקומם. למחרת, בישיבת סיעת הליכוד, תהה איך חקיקת יסוד מרחיקת לכת כמו החוק הנורבגי עברה במהירות שיא, אבל חוק בן משפט אחד בלבד נכנס להקפאה.
נתניהו, בניגוד להרגלו, האזין ברוב קשב לאויבו המר. "לא ייתכן שנהיה זנב של זנב", הלם על השולחן. הזנב הראשון הוא כחול לבן והשני – צמרת משרד המשפטים. ראש הממשלה הורה לכנס ישיבה דחופה של צמרת הליכוד בכנסת כדי לבחון איך לקדם את האינטרסים של הליכוד בחקיקה.
מרענן לראות את סער ונתניהו פועלים יחד למען מטרה משותפת. לסער לא יזיק, לשם שינוי, גיבוי למהלך פרלמנטרי מצמרת הליכוד. לנתניהו לא יפריע, בלשון המעטה, שחוק כזה שתומך בסדר היום שלו ואולי גם בסיכוייו במשפט יקודם בידי שנוא נפשו, בתמיכה נלהבת של לשכת עורכי הדין, וכשאיש לא יוכל לטעון שהוא נולד בבלפור. זה נהנה, וזה לא חסר.
תיבת פנדואר
הלוואי שלהב 433 תמליץ להגיש כתב אישום נגד הפעילה החברתית שפי פז בעוון הדבקת הסטיקר "דם יהודי הפקר" על תיבת הדואר של שופט בית המשפט העליון עוזי פוגלמן. הלוואי שהפרקליטות תגיש כתב אישום על איומים בעקבות התלונה של פוגלמן במשטרה. הלוואי שהערעור יתגלגל לעליון.
שהרי משימת חייו של כבודו, לצד ריקונם מתוכן של חוקי ההגירה, היא הרחבת גבולות חופש הביטוי לממדים אימפריאליים. בשורת פסקי דין הוא העניק משקל חוקתי ראשון במעלה לזכות להתבטא בכל מדיה, תחת אנונימיות או בלעדיה, כאשר בדרך נרמסים שם טוב של עובדי ציבור, השקט ברחובות פתח תקווה וגם חקיקה מפורשת של הכנסת. זו תהיה הזדמנות לבחון אם חופש הביטוי תקף גם למי שמעז, שומו שמיים, למחות על פסיקה של שופט.
"להשקפתי", כתב פוגלמן כשזיכה אדם שהאשים קצין צה"ל שהוא "מסייע לרצח" ודינו סקילה, "מקום שבו מדובר בביטוי שאופיו הדומיננטי הוא פוליטי, המצוי בליבת הזכות לחופש ביטוי, אין הוא בא בשערי הביטוי 'העלבה'". בפסקה אחרת קבע ש"הביטוי הפוליטי – ובכלל זה גם השמעת דברי ביקורת על עובד הציבור – הוא חלק חיוני במשחק הדמוקרטי. הוא מאפשר לפרט להשמיע את קולו נגד מדיניות או התנהלות של עובד הציבור ולבקרה". ולאחר זמן אף קבע ש"פגיעה בביטוי הפוליטי פירושה פגיעה בהליך הדמוקרטי".
בשם חופש הביטוי וההפגנה פוגלמן יצא נגד המשטרה ואפשר את הפגנות השמאל בפתח תקווה, על אף ההפרעה הנמשכת לשכניו של היועמ"ש מנדלבליט; הוא התיר גידופים של ממש על פקידי ציבור ("הגנה הניתנת לביטוי הפוליטי אינה מחריגה מגדרה ביטויים מכוערים, קיצוניים וקשים… ואין עניינה במשלב הלשוני של הדובר"); במקרה אחר התיר לקרוא לחרם על מוצרים מההתנחלויות תוך עיקום חקיקה מפורשת בנושא.
כן, לא נעים למצוא סטיקר בתיבת הדואר הפרטית של הכתובת החסויה, למרות שהנשיאה הקודמת נאור עמדה בגבורה במבחן קשה יותר של הפגנות תחת ביתה בלי להתלונן למשטרה. לא נעים גם כשצועקים ומקללים, אבל לאן נעלם האיזון הקדוש, הכה מדובר, בין חופש הביטוי וחירויות אחרות, במקרה הזה הזכות לתיבת דואר נקייה? בלשון הזהב של פוגלמן, מה יהא על האפקט המצנן שנגרם כאשר דוברות בתי המשפט התלוננה השבוע על "הסתה נמשכת ושלוחת רסן", בניסיון לכרוך יחד מכתב איום מכוער נגד שופטת עם ביקורת חריפה אך לגיטימית מאין כמוה? לפי העליון, חופש הביטוי מתיר לשקר נגד חיילי צה"ל בסרט "תיעודי" על מסך הקולנוע, מחייב לממן על חשבון משלם המיסים דרמה שמציגה את חנה סנש כמסגירת חבריה לנאצים, מתיר להחרים סחורה ישראלית, לגדף, למרר חיי שכנים. הוא משתרע מקצה הארץ עד קצה, חוץ מאשר באפלולית הצוננת של תיבת הדואר הנושאת את השם "משפחת פוגלמן".
